הלכתי בסופו של דבר לאיכילוב, מה שבטוח.
בכל זאת, תאונה. אפילו אם קטנה כזאתי.
ולכי תדעי איך תהיי מחר. אז שיהיה. בשביל הביטוח.

אבל בעיקר כי הצוואר כאב עוד קצת.

נכנסתי לחניון בשעה 23:37. יצאתי ממנו ב-02:34.*

בין לבין, בעיקר חיכיתי. וניסיתי לקרוא סארטר.

נרשמתי. קיבלתי תיק רפואי ושלחו אותי למיון כירורגי.
"שבי על אחת המיטות"
אז ישבתי על מיטה 6 בחדר 2, וקראתי קצת סארטר.
עברה אחות ושאלתי אותה מה לעשות עכשיו שאני יושבת על מיטה.
"תמשיכי לשבת" אמרה והלכה.
אז המשכתי לשבת. וחיכיתי. בלי הרבה חשק לסארטר, אבל עם חשק עז לבכות.
מתישהו צצה סטאז'רית חביבה והכריזה שעד שהאחות תתפנה אליי, היא תבדוק מה קורה איתי.
בדקה. והכריזה שאני נורא מזכירה לה חבר טוב שלה בהתנהלות שלי.
קצת ריחמתי על אותו בחור, כי באותו רגע אין לי ספק שההתנהלות שלי היתה די אומללה.
שאלה איפה כואב ובלה בלה בלה, ואמרה "רנטגן".
התחלתי לצעוד לכיוון הרנטגן ואז היא נזכרה שהאחות עוד לא בדקה אותי. אז חזרתי לשבת על המיטה ולחכות.
האחות הגיעה, חיברה אותי ללחץ דם והלכה. חזרה, ראתה ששכחה להפעיל את המכשיר, הפעילה, והלכה שוב. חיכיתי. חזרה.
הלכתי לרנטגן. תורידי את השרשרת והעגילים. הורדתי. חיכיתי.
תשכבי כאן. ואל תזוזי. וקצת אחורה עם הראש בבקשה. שאלתי אם הוא מודע לעובדה שאני כאן בגלל כאבים בצוואר. צילם אותי בשלל זויות.
כולל עם פה פתוח לרווחה. משום מה זה חשוב כשמצלמים את הצוואר. בטח יצאתי שמנה גם ברנטגן.
חזרתי למיון. תחכי בפינת הישיבה. אז חיכיתי לצד אב זקן ושני בניו המודאגים.
הוא התעקש ששני אקמולים (לא פורטה!) ויהיה בסדר. אז מה אם הוא נפל במדרגות ואולי שבר צלע?
האחים דיברו על תאטרון. אחד מהם אמר שההצגה ההיא זה "שלום חנוך טיפוסי". אחיו תיקן אותו "חנוך לוין".
קראתי עוד קצת סארטר. השתעממתי.
רציתי לצאת לעשן, אבל הסטאז'רית החמודה הכריזה שאוטוטו מסתכלים לי על הרנטגן אז שאחכה.
הם הסתכלו. משהו שם היה לא סימטרי. תמיד ידעתי שאני עקומה, אבל הם החליטה שצריך לצלם שוב. תחזרי לרנטגן.
חזרתי. תורידי את השרשרת** והעגילים ותחכי. הורדתי ויצאתי לעשן סופסופ. חזרתי. חיכיתי עוד קצת. צילמו אותי שוב.
חזרתי למיון. תחכי. ד"ר איכקוראיםלו בדיוק יצא. כבר יחזור.
ישבתי עם אב מודאג שדיברתי איתו כשיצאתי לעשן, ועם עוד שני ערסים שאחד מהם המתין ל-CT ולא הבין למה הוא אמור לא לאכול.
ניסיתי לחלוק איתו את המידע רב הערך בנושא שלמדתי בהיתוך קר למפגרים.
זה לא ממש השפיע עליו, כי שתי דקות אח"כ עברה מתנדבת עתיקת יומין עם סנדוויצ'ים חינמיים שנראו זקנים כמוה.
הסטאז'רית צצה, התנצלה ואמרה שתיכף יגיע מישהו מנוירו להסתכל על הרנטגן שלי.
קצת דאגתי. נוירו?!
הדחקתי ושיחקתי באיזה משחק מפגר בטלפון כי למי יש כוח לסארטר בשתיים בלילה?
התיישבו לידנו חייל ערס ואמו הפרחה המזדקנת, שלא הפסיקו לקטר.
הם החליטו שהסטאז'רית החמודה סנובית ולא נחמדה, דבר שעיצבן אותי ואת האב המודאג, כי היא באמת היתה הבנאדם היחידי בכל חדר המיון שהתנהג בצורה שפויה ואדיבה.
ציינו זאת בפניהם, אבל זה לא ממש עשה עליהם רושם והם המשיכו לקטר.
"בבילינסון זה לא היה קורה", סיננה האם.
אה. נו, בטח. הם מ"פתח תקווה". הכל מושלם שם, כי מקומות שלא קיימים לעולם לא יהיו פגומים כמו בעולם האמיתי.
הם המשיכו לקטר. מתברר שהחייל מ"פתח תקווה" שואף להיות רופא כשיגדל. פחד אלוהים.
"מה אם פתאום מישהו יצטרך תרומת דם ובדיקת הדם שלי תתאים לו? היא יכולה לתרום את הדם שלי?", תהה הפתח תקוואי הצעיר בקול.
אמרתי לו שתרומת דם זה חצי ליטר. לא מבחנה. ובכלל, צריך לבדוק קודם את הדם לפני שתורמים אותו. לוודא שאין לו כל מיני מחלות או איידס.
הפתח תקוואי נחרד. "אין לי איידס!!!1 וממילא אסור לה, כי אני לא אסכים!"
[מי בכלל רוצה את הדם שלך? הוא בטח נגוע בטמטום שלך]
ממש רציתי לצרוח עליהם שהם אידיוטים כפויי טובה ואטומים, אבל למזלי הרב, נוירו הגיעה.
הסטאז'רית הודתה לי על הסבלנות ועל זה שבניגוד לאחרים שם לא קיטרתי. נו, זה כי אני לא מ"פתח תקווה".
נוירו הסתכלה ברנטגן ואמרה שהכל בסדר למרות שגם הצילום הזה לא סימטרי.
אפילו לא צריך צווארון. סתם כאבים מקומיים בשריר של הצוואר.
נו, תמיד ידעתי שאני קשת עורף. [ומתברר שגם עקומה]
קחי כמה ימי מנוחה ומשככי כאבים לפי הצורך. את משוחררת.
רק תחתמי פה ופה ופה ופה ותלכי למשטרה להגיש דוח תאונה ותשלחי לנו או שתצטרכי לשלם לנו 556 ש"ח.

תודה.
שנה טובה.
לילה טוב.

accidentshealth