ואל תשכחו לשים וזלין. כדי שלא יכאב.

יום שלישי, 22. נובמבר 2011 - 2:17 | 5 תגובות »

לעזאזל איתכם, חברי כנסת ישראל (אלה מכם שבכלל טרחו להיות הערב בכנסת ולהצביע), הרגתם היום בהצלחה יתרה כמעט כל סיכוי לכך שמישהו במדינה הזו יוכל להתבטא מבלי לחשוש לעתידו חסר הדאגות (מצד שני, אני מודאגת כבר הרבה זמן, אפילו מההווה שלנו, אז למה ללכת כל כך רחוק לכדי דיבורים על העתיד?)

מזל שבשלב זה של קיומנו, עדיין מותר לי ללכת ברחוב ולדבר עם אנשים. אפילו מותר לי לעמוד באמצע הכיכר ולצרוח (בעצם, קרוב לודאי שאז איעצר באשמת הפרעה לסדר הציבורי או למנוחת השכנים).

וכל המחאות האלה, פאק איט, אני כבר אפילו לא יודעת אם הן שוות משהו בימינו. העם יצא לרחובות ואמר את דברו, וכנסת ישראל אמרה בתגובה "אנחנו מחרבנים עליכם" (האם עכשיו אני צפויה ל-120 תביעות לשון הרע ללא הוכחת נזק?)

העשור האחרון סיפק לנו כלים פנטסטיים שתרמו לעליית קולו של היחיד. בבלוגים. בפייסבוק. בפורומים. בטוקבקים. בטוויטר. בכל מקום שבו אדם רצה לומר את דברו. הרגתם את זה, חברי כנסת ישראל. תודה באמת. וכשהרגתם את חופש הביטוי, הרגתם את אחד העקרונות הבסיסיים ביותר של הדמוקרטיה. ספירת המצאי הולכת ומצטמצמת. ולעומתה, מספר האיומים מבית, מצד אלה אשר אמורים להיות אמונים על שלטון החוק במדינה דמוקרטית הולך וגדל.

ונכון, איומים בתביעות לשון הרע תמיד היו שם. הבלוג הזה קיבל אחד כזה לפני שנתיים-שלוש. גם ההיתוך הקר קיבל כמה כאלה. לשמחתי הם התפוגגו. אבל היה מדובר בחוויות מאוד לא נעימות, ודי מלחיצות. הכי לא כיף בעולם לשבת בבית קפה עם חברים ואז לקבל שיחת טלפון מפתיעה ממישהו שצורח עלייך בטירוף בגלל משהו אצלך בבלוג.

ויהיו שיאמרו "אם את יכולה להוכיח שדיברת אמת, אין לך מה לדאוג". אבל בחייאת, גם במידה ומישהו תובע אותך, זה הרי פאקינג תיק שלא ייאמן בפוטנציה. עורכי דין. בלגנים. הטיעון הזה שווה בעיניי לטענה ש"אם אין לך מה להסתיר, אין לך מה לחשוש מהמאגר הביומטרי". אין לי מה להסתיר, ואני משתדלת לומר את האמת (ככל שזו ידועה לי) ולעשות זאת בתום לב. אבל עכשיו… רועדות לי הביצים מרוב פחד, ואני רועדת מכעס (ויש מבין חבריי שברגעים אלה ממש רועדים מקור בהפגנה ספונטנית בכיכר רבין).

ואין לי הרבה מה לעשות (מלבד להגיע להפגנה מחר, ולכל ההפגנות הבאות שיהיו פה עד לבחירות או ליום שבו החושך יירד עלינו סופית)
.
אבל הנה משהו קטן, וסמלי, שאני יכולה לעשות, ואשמח אם תצטרפו אליי. כי אם כבר משתיקים אותנו, אז לפחות שזה יבוא לידי ביטוי.

לכולכם סתמו הלילה את הפה.
לכולכם יש בבית מסקנטייפ.
לכולכם בטח יש גם מצלמה בטלפון.
ולכולכם יש בלוג, או פייסבוק, או טוויטר, או גוגלפלוס, או חשבון במומו הפרה.
אז תחליפו שם את התמונה שלכם למשהו שידגים באופן קצת יותר תואם-למציאות את מצבנו כיום.

mouthtapedshut

(ולסיום, טיפ קטן: שימו וזלין. כדי שלא יכאב. וכדי שלא תתלשו לעצמכם את השפתיים).

שני רגעים משמחים, אחד מבאס

יום שלישי, 30. אוגוסט 2011 - 21:44 | 2 תגובות »

על שני רגעים שגורמים לך לחייך לעצמך ולחשוב שהיי, דווקא יש פה אחלה אנשים, ורגע יומיומי ומעצבן אחד שמזכיר לך שיש גם לא מעט חארות.

- 1 –
אני באוטובוס. קו 29 בהרצליה. האוטובוס חצי עמוס. נערה מצביעה לי על מקום שהתפנה ומציעה לי לשבת.
לרגע אני טיפה נעלבת, ומשיבה שאני לא בהריון, אלא סתם שמנה.
היא עונה שיש אנשים שצריכים לשבת. אני עונה שאני לא צריכה לשבת, והיא משיבה שחינכו אותה לתת כבוד למבוגרים.
אני נחרדת עוד יותר ועונה לה שאני רק בת 36!
והיא מחייכת ועונה שזה עדיין תופס לקטע של "כבוד למבוגרים". השבתי לה שהיא מספיק נחמדה כדי שיגיע לה לשבת בכל מצב, ונשארתי לעמוד.
היה מפתיע.

- 2 –
אני ברכבת מהרצליה לתל אביב. יושבת מולי אישה מבוגרת שאוחזת בטאפרוור ובו עוגת שוקולד מקושטת בשלל סוכריות ועדשים.
החמאתי לה שהעוגה הזו נראית ממש כייפית, והיא חייכה והשיבה שיש לה היום יום הולדת 70, והציעה לי חתיכת עוגה.
היה טעים. איחלתי לה יום הולדת שמח.

- 3 -
ירדתי מהרכבת, והלכתי לתחנת האוטובוס. קו 16 העלה את הנוסע האחרון וסגר את הדלת באותו הרגע שהגעתי לתחנה.
כל התחינות והדפיקות על הדלת לא הועילו. נסע.
נותרתי עומדת ברחוב החשוך מול הצחנה המרכזית, כשיושב על המדרכה לצדי אפריקאי שיכור וצורח כל מיני דברים בגנות ישראל והיקום.
היה מבאס.

אין לי על מה לכתוב. ואני מתפוצצת ממילים.

יום שלישי, 23. אוגוסט 2011 - 0:53 | 11 תגובות »

כבר חודשיים שמרוב שיש לי מה להגיד, אין לי על מה לכתוב. ואני מתפוצצת ממילים.
אני מאשימה את העובדה שקורה כל כך הרבה. ואני עסוקה בלקרוא, ולהקשיב, ולדבר, ולהסתובב, ולצעוד, ולעמוד.

וזה לא שאין לי זמן.

(וזאת למרות העובדה שאפילו לא יצא לי לציין פה את העובדה ששמתי קץ לקריירת הפרילנס שלי, לא כי לא נהניתי ממנה, ואפילו העסקים היו לא רעים, אבל לא יכולתי לשאת עוד את העבודה מהבית. שאכלה לי את החיים. ואפילו החתול כבר התחיל להתלונן שאני משעממת אותו. אז מצאתי עבודה, ואפילו כיף לי בה. למעט העובדה שהמשרד נמצא בפאקינג לוד1).

אני מאשימה את טוויטר, שמזקק ומצמצם כל רעיון ל-140 תווים, או אולי 280.

אני מאשימה את העובדה שכל האינטרנט הזה מלא במילים שגורמות לי לחשוב שנקודת המבט שלי לא בהכרח תתרום לשם משהו.

אבל בעיקר אני מאשימה את העובדה שכבר קצת יתר מחודש שנשברה אצלי עצם הציניות, והיא מסרבת להתאחות. כל המהפכה-מאבק-מחאה הזו, או איכשתקראולה, קלקלה לי את הכיף שבקיטורים ובתלונות ההו-כה-אופייניות לי (למעט קיטורים בנוסח "שוב הפגנה עם צעדה? עדיין כואבות לי הרגליים משבת שעברה!").

הים! דורש! צדף חברתי!

אני לא רגילה לזה שלא מתחשק לי להיות צינית. לא רגילה לניצוצות האלה של תקווה, לדמעות קטנות של התרגשות שזולגות להן מעת לעת באירועים השונים והמרתקים באמת שמזמנת לי (ולכולנו) המהפכה הקטנה הענקית הזו של כולנו.
ו"מהפכה" זו באמת כנראה המילה ההולמת כאן, כי אני חושבת שזה הפך קצת את כולנו. התחלנו לדבר. התחלנו להקשיב. התחלנו לקוות. אנשים התחילו לחייך קצת יותר. הרבה יותר, אפילו.

ובה בעת התחלנו לפחד, אבל בניגוד לפעם, במקום לפחד מהחיים, התחלנו לפחד שהתקווה הזו תתמסמס, שנחזור לציניות שמכסה על פחד הרבה יותר עמוק, שנאבד את החדווה והשמחה האלה שגילינו מחדש, של תחושה מדהימה של "ביחד", מהסוג שאמרו לנו שלא יכול להיות כאן, אבל היא כאן בכל זאת, לפחות לבינתיים. כנגד כל הסיכויים. וזה מדהים אותי כל פעם מחדש.

הערב קפצתי לכמה שעות ל"בית העם". הסקוואט המדהים שצץ לו ברח' פרוג (ושאני מקווה מאוד שיושביו יעברו בהצלחה את הלילה). ושוב, שמחה גדולה. שמחה של שינוי. על כך שהאנשים לוקחים בחזרה את מה שלמעשה, שייך להם.

והרגעים האלה הולכים ומצטברים להם. שלא ייעלמו.


1 ולא, לא נעלמת מעיני האירוניה שבעובדה שאני אשכרה נאלצת לבלות כמה שעות מדי יום בפאקינגלוד מרצוני החופשי לאור קשקשת ה"מפונקים, תעברו ללוד". אכן, זה הרבה פחות רחוק מתל אביב ממה שנדמה לנו, אבל בחיי שהיתרון הגדול ביותר בלוד הוא העובדה שיש אוטובוס ישיר ממנה לתל אביב. קו 462 FTW!

ואז פתאום, אתם שמים לב שאתם נורא רטובים.

יום שלישי, 12. יולי 2011 - 19:21 | 10 תגובות »

kabuki-skindeepנניח שאתם הולכים בסבבה שלכם ברחוב. בואו נהיה ספציפיים אפילו ונדמיין שזהו רחוב השפלה בואכה דרך פתח תקווה.
שש בערב, אתם בדרך הביתה מאיפהשהו, מזג האוויר כבר הרבה פחות חם משהיה, ולמעט כאב ראש קל, דווקא היה לכם יום די מוצלח.

ואז פתאום, אתם שמים לב שאתם נורא רטובים.
לא רטובים בהקשר מיני כלשהו. גם לא במובן של "יו אני מזיעה", אפילו לא רטובים במובן של "אופס ברח לי ועשיתי במכנסיים".
יאפ, אתם רטובים במובן של "מי החולירה הבן זונה שרוקן עליי דלי או זרק עליי פצצת מים?!"

אתם מקללים נמרצות, מביטים למעלה, אולי מישהו מסתתר מאחורי הפרגולה שחלפתם לידה כשזה התרחש, אולי מביטים אל הגג.
וכלום. אף אחד.
יישות מסתורית כלשהי שפכה עליכם כמות משמעותית של מים ונעלמה.
(בימים כתיקונם, אלה בקהל שמאמינים באלוהים היו בוודאי קוראים לזה "גשם", אך לא זה המצב)

אתם מקווים שזה מים. זה מריח כמו מים, גם יש לזה טעם של מים. סביר להניח שלו היה מדובר בשתן, היה קשה לפספס.
אתם מנסים לשכנע את עצמכם שמדובר ללא ספק במים זכים שיצאו הרגע מהתמי בר של החוליגן המשפריץ. אולי אפילו פרייה?

בפינה קטנה בפאתי הראש, אתם מקווים עוד יותר שזו לא היתה חומצה.
מצד שני, כאן זה לא גות'האם, ופה לא קורים דברים כאלה. נכון?

אתם בכל זאת נגעלים קשות ומתחילים לפתח גירוד פסיכוסומטי קל שנותר עמכם גם אחרי שכבר הגעתם הביתה והתקלחתם כהלכה.
(ומקווים נורא שכשתקומו בבוקר לא תגלו שאין לכם חצי פרצוף ושאתם חייבים לקנות מסיכה דחוף)

לקשט את הברווז

יום רביעי, 15. יוני 2011 - 1:59 | 2 תגובות »

פעם בשבועיים (בערך), כבר יותר מארבע שנים, שאנחנו מתיישבות (סליחה, מתיישבים!) באיזהשהו בית קפה, מסרגות נשלפות, קפה נלגם, דברים יפים נוצרים, ואנשים שחולפים ליד בית הקפה התורן בוהים בנו, כי סריגה זה ממש מצחיק. או שהם פעם סרגו. או שסבתא/אמא היתה סורגת והם רוצים גם.

פעם בשנה (בשלוש השנים האחרונות), שהעניין נלקח צעד נוסף קדימה, ובמקום לשבת בבית קפה, כל העסק הזה קורה במקום פומבי יותר, במסגרת אירועי World Wide Knit in Public Day (שפרושים למעשה על פני שבוע, אבל למי אכפת?). כבר סרגנו בשדרות רוטשילד, ועל הטיילת בנמל תל אביב, וזה תמיד היה כיף גדול.

השנה, התכנון המקורי היה להיפגש הערב ליד הבריכה היפה והמשופצת בכיכר רבין, אלא שמסיבה לא ברורה, במסגרת ההכנות לאירועי שבוע הספר, עיריית תל אביב מצאה לנכון לחסום עם גדרות את כל אזור הבריכה. כתוצאה מכך, מהבוקר, כולנו היינו בפניקה קלה (ועצבים כבדים).

ברגע האחרון החלטנו שהחלופה ההולמת היא כיכר מסריק. בתור בדיחה הצעתי שנחשוב על פרויקט yarn bombing/סריגת גרילה* משעשע לקישוט הברווז של דודו גבע. כי אם כבר, אז כבר.
וכך, מישהי הביאה עמה כמות עצומה של צמר עבה ומכוער, וכולנו ביחד סרגנו עבור הברווז צעיף כל כך מכוער (וגם כובע תואם! עם פרח!), שלא אתפלא אם איזה היפסטר כבר הספיק לגנוב אותו כי זה נורא "מיוחד" או "אותנטי".

אבל אם יש לכם (ולברווז) מזל, יתכן שאם תחלפו ממש-ממש עכשיו בכיכר מסריק, תראו שהברווז חובש כובע. עם פרח. וצעיף ארווווווווווווווך ומכועררררררררר.


* ולא. אף אחד מאיתנו לא אחראי לעובדה שהפסל של דיזינגוף שעל הסוס בשדרות רוטשילד זכה לזוג גרביים ורודים. וחבל, כי זה היה סופר-מגניב.

מאיפה צץ כל הירוק הזה?!

יום שני, 16. מאי 2011 - 14:25 | 2 תגובות »

ואז את מגלה ששוב, יצא שהכנסת הביתה פריט כלשהו בצבע ירוק-חמוץ-ליים-ווטאבר. שהוא אמנם צבע די נחמד (בעיקר ליד דברים כחולים או ורודים או כתומים), אבל לא ברור לך איך צצו בביתך כל כך הרבה פריטים בצבע זהה לחלוטין. כי את אפילו לא ממש אוהבת את הצבע הביזארי הזה. ולכמה שניות, את נכנסת לחרדה קלה מרוב ירוק בכל מקום.
ולא, אלה הם לא כל הפריטים בצבע הזה שמצאתי בבית. וכן, גם לחתול יש עיניים בצבע הזה. רוב הזמן.

ירוק! הכל ירוק! מאיפה הגיע כל הירוק הזה?!

ירוק! הכל ירוק! מאיפה הגיע כל הירוק הזה?!

(נוצר עם צעצוע המוזאיקות של FD's Flickr Tools)

מתברר שלשושנה ____ יש חיים משלה. וגם פיצול אישיות מוזר.

יום חמישי, 14. אפריל 2011 - 10:00 | 3 תגובות »

אדם קם בבוקר ומגלה שלחשבון מייל שפתח לעצמו פעם ושכח ממנו לחלוטין יש חיים משל עצמם.

לפני כמה שנים טובות, כלומר ב-2004, פתחתי לעצמי מסיבה שאני אפילו לא ממש זוכרת חשבון ג'ימייל נוסף. נראה לי שזה היה בעיקר כי תפסתי לעצמי ביטוי מוצלח ומוכר למדי שאף תאם את הזהות הבדויה בה אני משתמשת לעתים רחוקות מאוד לצורך טוקבקים בטמקא ושטויות אחרות – הגברת שושנה ____.
(תמיד דמיינתי לעצמי את שושנה היקרה כאשה חמורת סבר, כנראה בשנות החמישים לחייה, מורה לביולוגיה, או אולי פקידה בכירה בבנק).

אתמול בערב נכנסתי לחשבון הספאם שלי בהוטמייל, ומצאתי שם בקשה לאיפוס הסיסמה של אותו חשבון ג'ימייל נשכח.
איפסתי את הסיסמה, ומלבד ספאם רגיל, מצאתי שם כמה דברים שגרמו לי להבין שקורים לא מעט דברים מעניינים סביב חשבון המייל הזה.

מאחר שיש תוכנה לימודית מסויימת בדיוק בשם הזה, הרי שנחתו בתיבה הזו לאורך השנים גם כמה פניות של לקוחות שחשבו שהם שולחים מייל אל שירות הלקוחות של אותה חברה. זה מצחיק קצת, אבל בעיקר עצוב עבור אותם אנשים שבטח ממתינים עד היום למייל ובטח ממלמלים "אבל שלחתי לנייתן את כל הפרטים שלי!"

אבל הרבה יותר משעשעת מכך היתה התובנה שלא מעט אנשים החליטו משום מה לתת את הכתובת הזו בכל מיני מקומות. ולא על תקן של כתובת מייל פיקטיבית מהסוג שנותנים בכל מיני מקומות שמכריחים אותך להירשם, אלא כי הם כנראה משוכנעים שזו כתובת המייל שלהם. והמנוי של מישהו מהם לאנטי-וירוס של מקאפי צפוי לפוג ב-28 באפריל.

טיפשה אחת ניסתה להוסיף את כתובת המייל הזנוחה הזו בתור כתובת המייל המשנית שלה בג'ימייל. מישהי אחרת כנראה הבינה מתישהו, בשעה טובה, שזה לא המייל שלה, ולכן פתחה לעצמה תיבה חלופית עם שם דומה, אבל רשמה את המייל שלי בתור המייל המקורי שלה, ולכן קרוב לודאי שהייתי יכולה לגרום לה לנזק אמיתי לו הייתי טורחת.

מפגרת אחרת הפכה את הכתובת הזו לכתובת שלה עבור שם המשתמש שלה ביאהו, ככל הנראה עבור החשבון שלה בפליקר, שלא היה פעיל בערך מאז 2008. מאז הטיול לפינלנד. נראה שהיה כיף. אני מרוצה מהעובדה שלא זו בלבד שמי שהשתמש במייל שלי הינו כנראה חובב שפות עתיקות, אלא גם חזק בקטע של השיר על הג'אברווקי מעליסה בארץ הפלאות.

וכמובן, איך לא, גיליתי שיש למייל שלי גם פרופיל בפייסבוק, שהוא מעולם לא טרח לאשר את כתובת המייל בה, או לאסוף לעצמו חברים. מישהי בשם דנה גם פתחה גם חשבון במייספייס עם המייל הזה, אבל למי אכפת ממייספייס?

כמו כן, נשלחו לשם שלל תכתובות עם עדכונים תמוהים, שחלקם גורמים לי לחשוב שמישהי נתנה את הכתובת שלה במקום העבודה שלה, סניף של בננה ריפאבליק בעיירה כלשהי ווירג'יניה. היתה ישיבת עובדים. הנוכחות היתה חובה. אני משערת שהיא לא הגיעה.

מי הן הנשים האלה? האם זו משמאל היא שושנה ___ העלומה?

מי הן הנשים האלה? האם זו משמאל היא שושנה ___ העלומה?

בחור אחד שלח לשם כמה קבצי MP3 של שירים מחורבנים של זמרת כל כך עלומת שם (וטוב שכך) שאפילו גוגל לא שמע עליה. בהתחלה חשבתי שהוא שולח את זה כדי שהנמענת תאזין להם, אבל יש לי החשד שאלה שירים שהיא מעורבת בהקלטתם. הייתי מעלה את אחד הקבצים לבלוג, אבל זה כל כך גרוע שחבל עליכם. בסגנון ההיפ-הופ-ראפ-דרעק האהוב על כולנו.

אבל הדובדבן שבהמבורגר מבחינתי היה תמונה שנשלחה מהבלקברי של מישהי, שאחת משלוש הנשים המצולמות בה היא בוודאי גאון הדור שנורא רצתה שישלחו לה את התמונה שלה מהמסיבה הנפלאה שהתקיימה ב-2009.

חשבתי שכבר דיברנו על זה, לא?

יום חמישי, 7. אפריל 2011 - 12:44 | 17 תגובות »

כן. יאפ. חלפו שלוש שנים מאז שקבעתי כאן שבלוגרים הם חארות, ועדיין, אני מזדעזעת כל פעם מחדש מעזות המצח של "מומחי" מדיה חברתית, שפותחים סוכנויות בשנקל, ועושים עבודה איומה ונוראה.

כי בלוגרים, על אחת כמה וכמה בלוגריות קטנוניות שכמעט ולא מעדכנות את הבלוג שלהן, עדיין לא אוהבים לקבל מיילים מפרחולות עילגות שלא מבינות מהחיים שלהן, ולא מסוגלות אפילו לנסח משפט קוהרנטי בעברית שבו הן כנראה מזמינות את הבלוגר לאיזהשהו אירוע שלא ממש מעניין אותו. כמה מחבריי אפילו מצאו עצמם לאחרונה מצורפים בעל כורחם למאגר הבלוגרים של יפעת ומופגזים בהודעות לעתונות שנשלחות אליהם באופן ממוקד ומפולח כהלכה.

העיקר שהבלוגר, אותו גמד קטן וחסר חיים שיושב כל היום מול המחשב, ושכל ייעודו הוא לכתוב תוכן שיווקי בכמעט-חינם עבור מפרסמים, יבוא לאירוע הבלוגרים ה"מושקע", יקבל שי צנוע (בוודאי דיסק-און קיא ממותג) וישתה כוס קאווה זולה בלי גזים, וירגיש שמה-זה פינקו אותו. פינקו אותו כל כך שהוא חייב לכתוב פוסט נרגש ואוהב על מה שזה לא יהיה. ומנהליה של הפרחולה העילגת יוכלו בסוף הקמפיין/אירוע להראות כמה לינקים ללקוח ולהגיד לו "תראה איזה באזזזזזז מטוררררף זה עשה בבלוגים".

להנאתכם (תקליקו להגדלה בחלון חדש) תכתובת שהתקיימה אמש ביני לבין אחת, אורית, מחברת המדיה החברתית "אקליפטוס" (אזהרת פתיח פלאש מנגן ושר מהניינטיז)

271436094

כן, כי אין ספק שאני ממש רוצה הזמנה לכנס השנתי גאדג'טים של זאפ. אין ספק שאני גם לא צריכה אפילו טיפת מידע בנוגע לכנס השנתי גאדג'טים של זאפ שאני יכולה רק לשער שמשלמים ממון רב לחברת אקליפטוס כדי לקדמו ברשת.
וברור לחלוטין שבלוגרים שבעמוד יצירת הקשר שלהם כתוב מפורשות "אל תפנו אליי בנוגע לכתיבה בבלוג אודות תוכן שיווקי/מוצרים שלכם" יהיו הראשונים שישמחו לקבל מכם פנייה. ובעיקר פנייה עילגת ועלובה שכזו.
אגב, נראה שהיא שמעה לעצתי, ואכן שיכתבה את הפנייה שלה, כי חברה בלוגרית אחרת קיבלה מייל דומה מאותה ממ"חית אנלפביתית ובו נכתב "אנו מעוניינים לשלוח לך הזמנה כנס גאדג'טים של זאפ". כן, אקליפטוס. כן, זאפ. זו הבחורה הטיפשה שמייצגת אתכם.

ולסיום, כמה מילים על "אקליפטוס – שיווק במדיה חדשה", מתוך עמוד האודות שלהם:

אקליפטוס היא חברה שמבינה, אוכלת, נושמת וחיה אינטרנט.
האנשים שלנו מסתובבים ברשתות החברתיות, יודעים את מי צריך להכיר ואיך לדבר, הם פוגשים מובילי דעה, חופרים בבלוגים ופורומים,בקיצור חיות אינטרנט.

הממ… כן. מכל מה שראינו עד כה, אין לי ספק שזה מאוד מדוייק. עכשיו בואו נקרא עוד כמה מילים מפי אקליפטוס, מעמוד אחר באתר שלהם:

בדה מרקר קפה ננהל עבורך בלוג אישי ומקצועי בנושאים שקשורים לתחום שלך, וניצור חשיפה לקהל ממוקד ואיכותי.

באמת?! בלוג מקצועי בדה מרקר קפה? שנת 2007 צלצלה והיא רוצה בחזרה את דיסק האיחוד של הספייס גירלס.

ולסיום: הטוקבקיסטים השתולים שבטח יגיעו לכאן ומאקליפטוס (בואו נספור ביחד מהרגע שאתייג אותם בפייסבוק… 3… 2… 1…) בוודאי ידברו בשבחה של החברה המצויינת הזו שעושה עבודה מדהימה ובטח יגידו שאני נורא שלילית ולא מפרגנת, ואז מה אם מישהי שם יצאה קצת עילגת. אי אפשר לפרגן קצת? באמת? נתחיל מזה ש"מומחי" המדיה החברתית יכבדו קודם (אפילו טיפה) את הבלוגרים שהם פונים אליהם. אולי אחר כך אחשוב על פרגון.

עדכון (בשעת לילה כלשהי):
בשלב כלשהו, קיבלתי מסר פייסבוק ממישהי ב"אקליפטוס", שעדיין, אחרי הכל, כנראה לא הבינה את מה שאני מנסה להגיד לה.
אני קצת מרגישה כמו לבעוט בגופה, כי לצחוק על מומחי מדיה חברתית זה נורא 2008 (כמו שאמר נדב), אבל בחייאת רבאק. תקליקו כדי לראות את הצילומסך המלא. תהנו.

reply.pffft

"את צריכה לראות איך אלה קופצים"

יום ראשון, 27. פברואר 2011 - 12:41 | 11 תגובות »

בארבע ושמונה עשרה דקות לפנות בוקר, פעמון הדלת צלצל בנחרצות.
"מי זה?”
"משטרת ההגירה"
פתחתי מעט את הדלת כדי להבהיר להם שאני ישראלית ויהודיה כשרה ושלא צריך לגרש אותי אלא אם כן ממש רוצים (ובינתיים החתול שוב ברח, כהרגלו, ואז נבהל מהם ורץ פנימה), ושאלתי מה הם עושים כאן בשעה כזו.
"כנראה אם כך שאנחנו מחפשים את השכנים שלך, ממול, שם, הם ממולדובה?”
השבתי שאין לי מושג (אני תמיד חשבתי שהם מרומניה), וסגרתי את הדלת.

הם דפקו עוד שעה ארוכה על דלתם של השכנים ממול (שמתברר שיש להם פעמון מנגן מעצבן מאוד), ולבסוף מישהו שם פתח להם והם נכנסו לדירה.

[כאן אציין שהם שכנים איומים ונוראים, שעושים לפעמים המון רעש, לעולם אינם נועלים את דלת הכניסה, ולעתים אף זורקים קליפות גרעינים ובדלי סיגריות בחדר המדרגות. מצד שני, הם בד"כ אומרים לי שלום בחדר המדרגות, שזה יותר ממה שהישראלים בקומה מתחת טורחים לעשות, ולדעתי החתול נכנס לא אחת אל דירתם במהלך שיטוטי המרפסות שלו]

חצי שעה אח"כ, בעודי ממש מנסה לחזור לישון, אני שומעת מעבר לדלת קריאות "סליחה!” רמות שאינן מעוררות רצוון לסלוח לאיש. לא סלחתי ולא פתחתי. אבל כן ניגשתי אל העינית של הדלת. אחד הפקחים ליווה מישהו למטה. מן הרחוב נשמע רעש. עמדו שם שני גברים בחולצות כהות עם פנסים והתעסקו בדברים.

ואז הבחנתי במשהו מהבהב מכיוון המרפסת של השכנים (שכל מה שמפריד בינה לבין זו שלי הוא בערך לוח דיקט, להנאתו של החתול חובב הטיולים).
"מה קרה?”
"מישהו ברח דרך המרפסת. את יכולה לבדוק שאין אף אחד אצלך בדירה?”
עשיתי סיבוב זריז בדירה, והתפללתי שלא יימצא שם איש, גם כי זו מחשבה לא נעימה על כך שאנשים נכנסים אליך ככה הביתה, ולכי תדעי עד כמה הם נואשים, ויותר מזה: לא רציתי להתעסק בכלל בשאלה העקרונית האם, בסופו של דבר, עם כל ההתנגדות לפעילותם של אנשי יחידת עוז ומשטרת ההגירה, אני מסוגלת או רוצה בכלל להסתיר אצלי אנשים (וזה בלי להתעסק בשאלה הפילוסופית של ההבדל בין ילדי עובדים זרים לבין פליטים מאפריקה לבין סתם שוהה בלתי חוקי ממזרח אירופה שיש לו פחות יחסי ציבור). קל לדבר ולהצטרף לקבוצות פייסבוק. קשה יותר בפרקטיקה.

עשיתי סיבוב נוסף בדירה, ושוב ניסיתי לחזור לישון. קצת רעדו לי הביצים מהמחשבה על אנשים שנכנסים אלי הביתה מהמרפסת. ואפילו אין לי ביצים. שקלתי לישון עם מנורת לילה. החתול פיטרל בעצבנות ברחבי הדירה והלחיץ אותי עוד יותר.

שוב דפיקה רמה בדלת. “מה הפעם?”
"כלום, בטעות.”
צעקתי עליהם שהם מטרד ופשיסטים ושיפסיקו כי צריך לישון.
השעה כבר היתה חמש.
ושוב ניסיתי לישון. וגם עצם המחשבה על כך שיתכן שיש מישהו בעל כישורי הימלטות והתחמקות מרשימים שמתחבא לי מתחת למקרר או מאחורי הטוסטר הפחידה אותי באופן מאוד לא רציונלי.

אחרי 20 דקות בערך, רעש מוזר מכיוון הגגון של המרפסת של השכנה מלמטה. אולי זה הנמלט המסתורי, ואולי אלה בכלל הקלוצים מיחידת עוז שמטפסים על גגות פלורנטין.

ואז שוב דפיקה בדלת.
נבל אחד עם פנס.
"אנחנו יכולים להיכנס לבדוק שאין כאן אף אחד?”
"יש לכם צו חיפוש?”
"את באמת רוצה שנבוא לכאן עם משטרה?”
הכנסתי אותו לדירה פשוט כדי שהאידיוטים האלה יעזבו אותי בשקט ואולי יהיה סיכוי שאצליח לחזור לישון מתישהו. כי אלוהים אדירים, כבר כמעט שש בבוקר. וזה מגוחך ולא פמיניסטי בעליל וממש לא נעים לי להודות, אבל קצת רווח לי שעוד מישהו מלבדי יעיף מבט.

הוא שוטט בדירה עם פנס. על אף העובדה שהלכתי אחריו קצת והדלקתי את האור בכל החדרים, והרגשתי קצת לוזרית פתאום.
שאלתי למה הוא עם הפנס במקום להדליק בעצמו את האור והוא השיב שככה הוא רגיל.
בנסיון למנוע מהחתול לברוח שוב, החזקתי אותו בזמן שדיברתי עם הנבל השני, שליטף קצת את החתול (שנשף עליו בזעם, חתול פיקח שכמותו!) ושאלתי האם הם בטוחים שמישהו בכלל עבר דרך המרפסת שלי. וממילא זו פאקינג קפיצה רצינית בין מרפסות במידה ובורחים ככה. אלא אם כן אתה בקטע של פארקור, סיכוי טוב שזה ייגמר בצורה מאוד לא נעימה.
"את צריכה לראות איך אלה קופצים"

הנבל עם הפנס סיים את הסיבוב שלו. ביקשתי שילכו ולא יחזרו. כי כל כך מאוחר או אולי מוקדם שכבר מחר ודי כבר, ואתם איכסה וכל זה.
הם התנצלו על ההפרעה, והלכו, ואני ניסיתי לחזור סוף סוף לישון. וזה לקח הרבה יותר זמן משחשבתי.