דברים קטנים

יש מעט מאוד דברים פחות נעימים מללכת ברחוב בבוקר שישי שמשי ונעים, בדרכך לשיעור פילאטיס (שיעור שני!), כשלפתע מחליט אחד הכפכפים שלך שדי, נמאס לו. הוא לא עובד יותר בשבילך.

וכך מצאתי את עצמי עומדת באמצע סימטה בנווה צדק, זוג כפכפים בלתי שמישים בידיי, תוהה מה לעשות עם עצמי כעת (ומרוב בלבול גם הסתבכתי קלות עם עצמי ותעיתי בדרך).

בסופו של דבר, הצלחתי להגיע למקום (חמש דקות לפני הזמן!) מבלי לדרוך בשום קקי של כלב או בקבוק בירה שבור. התנצלתי על היחפנות, השלכתי את הכפכפים זצ"ל לפח, ורצתי לקרצף קלות את כפות רגליי המשחרות על מנת שלא להגעיל את היקום.

הדרך חזרה היתה קצת יותר מורכבת - הרבה יותר חם בשעה 12, וגם הדרך ארוכה יותר.
אבל החלטתי לקחת את זה בסבבה, למרות המדרכות המטונפות, והחום שהפך את החוויה ללא ממש סימפטית, ולקנות כפכפים חלופיים בהזדמנות הראשונה.

אבחנה מעניינת בנוגע לאנשים: למרות שלכולנו יש כפות רגליים, ושאין שומדבר בלתי צנוע בהן,* ושאנו נוטים ללכת יחפים לא מעט - בין אם בבית ובין אם בים, כנראה שיש משהו קצת לא נורמלי באנשים שהולכים יחפים ברחוב כאילו כלום. כן, אנשים מסתכלים עלייך. ולא בגלל שיש לך מכנסי התעמלות כתומים מזוויעים. הם אפילו נוטים לעתים להצביע על הרגליים שלך בתהייה, כאילו שאת לא ממש מודעת לעובדה שאת לא נועלת נעליים.

במרחק של שני רחובות מהבית, מצאתי סופסופ חנות שמונצעס שמכרה כפכפים פרחוניים.
יצאתי מהחנות, התבוננתי בכפות רגליי השחורות משחור, שטאטאו את כל המדרכות של דרך יפו, והחלטתי שחבל לזהם את הכפכפים החדשים שלי. אז המשכתי ללכת. יותר גרוע מזה כבר לא יכול להיות, לא? (ומה זה עוד קצת פיח בין חברים?)

ובמסגרת פינתנו "בשביל זה יש וובשתיימאפס", היום, ילדים, נדבר על פליקר ועל שימוש של המדיה המסורתית בתוכן גולשים.
בעצם לא נדבר על זה בכלל:

והתוצאה, לפניכם (או בתחתיתו של העמוד האחרון של מוסף "כך היינו" של עיתון הארץ לכבוד יום העצמאות).

וגם אם מקצצים לך קצת את הצילום, וכך מחרבים למעשה את הפרספקטיבה שהתאמצת כל כך להשיג (ודרכת בשבילה על כמה ילדים באירוע הבירווז), ותוקעים שם כותרת מטומטמת להפליא (בוקר? צפרות? באמאשכ'ם?) - העיקר שכותבים את השם שלך נכון,* לא?

אז החדשות הגדולות לבוקר זה הן העובדה שגוגל רידר מאפשר עכשיו להוסיף הערות לפריטים המשותפים. שזה היא הדבר הכי מגניב ביקום. שלא לדבר על העובדה שאפשר לעצב במקצת את עמוד הפריטים המשותפים, ולהוסיף לו נינג'ות. וגלידה. ומדוזות. כן, כן, נינג'ות. תודו שחוויית הוובשתיימאפס שלכם מושלמת עכשיו.

אבל הנה כמה בעיות:

א. שימושיות. אם את משתפת פוסט על ידי הוספת הערה, אין לך שום אינדיקציה על כך שהוספת הערה, וגם אין לך שום אינדיקציה על עצם השיתוף. מכאן שאת עשויה למעשה לשתף את אותו הפריט כמה פעמים (דבר שהיה נמנע קודם לכן הודות לאייקון הכתום הבולט ההוא שעדיין מתווסף לפריטים ששיתפת כרגיל). יש כאן פאק שלא ייאמן מבחינת שימושיות. ואני אומרת את זה בתור מישהי ששיתפה את אותו הפוסט 4 פעמים כי היא חשבה שכל פעם שמשתפים ע"י הוספת הערה, זה מוחק את ההערה הקודמת. זה לא.

ב. הטמל. קוד ה-HTML שמתווסף אוטומטית להערות שלך אולי לא מוצג ברידר, אבל הוא בולט עד מאוד כשמסתכלים על עמוד הפריטים המשותפים. מצד שני, עולה כמובן השאלה כמה אנשים צורכים למעשה את העמוד של הפריטים המשותפים כעמוד בפני עצמו ולא כפיד רסס או כווידג'ט.

ג. עברית. ומכאן נגזר גם שהכיווניות העברית בהערות אמנם עובדת יופי בתוך הרידר עצמו (שזה נפלא), אבל הודות לסעיף ב', ההטמל שמרונדר כטקסט הוא למעשה חסר משמעות, והכל הולך פקאקטה.

ומכיוון שהדרך הכי טובה לשתף תכנים היא עדיין דרך הבלוג, קבלו נא את הביצה האובדנית:

[ויה Sociological Images]

מאז ששבתי לשחק עם טוויטר לפני איזה חודש (אחרי שזנחתי אותו בקול תרועה דקה לפני שנה וקצת), עוד לא ממש החלטתי איך אני אוכלת את הצעצוע הזה. אין ספק שיש עכשיו מאסה קריטית של משתמשים שעושה את הקשקוש הזה למעניין בהרבה, וזה כלי משעשע מאוד מבחינת רכילות ואינטראקציה. אבל עוד לא ממש הבנתי למה זה טוב בשבילי.

היום התחלתי לקבל קצת מושג בנדון, כאשר בזמן האזנה לאלבום החדש של ניין אינץ' ניילז, קלטתי שאני עושה לייב בלוגינג עצמי להאזנה השניה שלי לאלבום. מצחיק לסכם תחושות ורשמים ממוסיקה תחת המגבלה של 140 תווים או פחות לשיר. שזה אפילו יותר קיצוני ממה שאני ממילא מחבבת בטאמבלר - הטקסטים הקצרים, שאני למעשה כופה על עצמי על מנת שייכנסו בבוקסה הקטנה שם בראש הבלוג, הופכים לקצרים עוד יותר, ולא ממש מאפשרים לך לקשקש יותר מדי, דבר שמדגיש עוד יותר את המיידיות הזו של זריקת רעיון, או מילה לאוויר.

בכל מקרה, התהליך היה מעניין בעיניי. בעיקר כי הוא לא היה מכוון, וככזה, הוא גם לא התחיל מההתחלה, אלא דווקא מהאמצע, לקראת הזנב, והתקדם לכיוון הראש, משל היה נחש האורובורוס הנושך את זנבו, או סתם אחת שמדברת עם עצמה וזורקת אסוציאציות ותצפיות אישיות על מוסיקה.

בגלל שזה משעשע אותי, הנה הקשקוש כולו (פלוס כמה תוספות). מכיוון שזה בחינם, ולא אלבום רע בכלל, אני ממליצה לגשת לכאן ולהוריד אותו, ואולי (בהנחה שיש לכם עניין כלשהו להבין על מה אני מדברת כאן), גם לקרוא את הטוויטים הקטנים תוך כדי האזנה.
החומרים הנלווים בנגנים הקטנים המצורפים לפוסט הם שירים מדיסקים קודמים, להנאתכם או שלא (במידה ולא, אני מרשה לכם להפסיק לקרוא כעת).

0. OMG! new NIN album! FREE! http://theslip.nin.com/

[מישהו] @shari again?

@[מישהו] yeah, looks like there’s a new NIN album every other day lately. not that i'm gonna complain or sumthin'

7+8. Lights in the Sky and Corona Radiata seem to be the best tracks in The Slip. Close-ish to Ghosts I-IV

9. Not that The Four of Us are Dying isn't any good, but its a little too intense. Hell, gotta listen to The Slip 200 more times before I know.

10. Demon Seed is oddish. 'I am trying to tolerate you'. I might be tired of Reznor whispering snakeishly along the vocal mess of things.

I can't wait for this song to be remixed, though. HUGE potential

∞ [Hmm. I might as well start over, and review the other tracks as well. You may unfollow me now, or hold your peace forever]

1. 999,999. What did I slip into? Not into the best opening in the history of history (or the worst). To say the least.

[מישהו] @shari No worries your reviews are another drop in the firehose flood from twitter

2. 1,000,000 is Complication from The Fragile 9 years later, with almost pop-ish rocky touches, more chaos and less drugs.

3. Letting You is Getting Smaller from With Teeth, as if performed by a death metal group from the 90s. Fun, though!

4. I didn't like Discipline when it came out. I guess it grew on me after listening to it a few times. Once you start you cannot help yourself?

Of course, the video for Discipline is the gayest thing ever made. Viva le Village People!" http://tinyurl.com/5g2ndl

5. Echoplex is frigging great. A really good beat, angsty lyrics, and an almost catchy tune. Shari likes. A LOT.

6. Head Down starts wonderful, kindof loses it mid-way, and then returns to its former distorted glory. I approve this song.

7. Lights in the Sky is quiet, slow and good. The kind of stuff that touches you inside there with its athmosphere.

∞ OK, all done with The Slip’s twittereview! [sorry ’bout that, it was an interesting experiment in 140 chars or less]

והמסקנה? מיקרובלוגינג זה לא בלוגינג. זה אמנם קטע משעשע מאוד באותו הרגע, אבל זה קצת מאבד עניין והקשר כמה שעות אחר כך. או שאולי זה בדיוק ההבדל בין שיחה (עם עצמך ועם אחרים) לבין משהו שגיבשת כמו שצריך וחשבת עליו קצת יותר? אין ספק שלו הייתי מנסה לכתוב ביקורת קצת יותר מסודרת על הדיסק הזה, היה יוצא מזה משהו שונה לגמרי. אני אפילו לא בטוחה שאני מסכימה עם כל מה שאמרתי קודם לכן.

האח הידד. טרנט רזנור עושה זאת שוב ושיחרר לפני 22 דקות אלבום חדש שלם להורדה בחינם לגמרי מהאתר של ניין אינץ' ניילז. והוא שוב עושה את זה עם רשיון CC.

הורידו כעת:
The Slip

כבר אמרתי שטרנט שולתתתתת? אני כמעט סולחת לו על הספאם מאמש רק בגלל זה.

פתחה את קורא הרסס שלה אחר צהריים בהיר אחד, וגילתה ששוד ושבר! מה שאיכשהו, בלי שבכלל שמה לב (עד שנהיה מאוחר מדי), ובטח שבלי כוונה, הפך להרגל (או אפילו לסגנון אופייני) לכתיבתה בבלוג, גורם לאנשים לקצת אי-נחת, וייתכן שהם מתקשים במקצת לאכול את זה.* נאנחה קלות, והגיבה.

ואז הגיבה שוב, הפעם בצורה קצת פחות סימפטית. אבל זה לא ממש הפריע לה, שכן התברר לה שכתיבתה מנוגדת לסגנון הראוי והנדרש בבלוגים אישיים, מאחר שסגנון זה מעיד על היות הכותב בלתי מחויב לכתיבתו ולקוראיו. והיא דווקא חשבה שאחרי קרוב לשמונה שנים שבהן היא כותבת בלוג היא דווקא די מחוייבת לכתיבה שלה, והיא אפילו די מחבבת את קוראיה. לא שזה שינה לה משהו, שכן היא תמיד חשבה שהאדם היחידי שהיא אמורה לתת לו דין וחשבון בכל הנוגע לבלוג שלה, הוא היא בעצמה. ובכלל, היא תמיד חשבה שבסופו של דבר, ההחלטה עד כמה לקרב אליה את הקוראים - בין אם מבחינה אינפורמטיבית, ובין אם מן האופן שבו היא מתייחסת לעובדת קיומם (אם בכלל) של אותם קוראים היפותטיים, היא הבחירה שלה.

הגיבה שוב. הפעם בצורה קצת פחות מנומסת. כי היא לא אוהבת אנשים שיודעים למה התכוון המשורר כשהיא עצמה המשורר (ובדיוק בגלל זה היא הפסיקה להתעסק עם אמנות).

כשהיא חשבה על זה קצת (ולא בפעם הראשונה), היא הבינה (שוב) שהכתיבה בצורה הזו היא מבחינתה אמצעי אפקטיבי לתיאור תהליכים. ובכלל, שכל עוד מדובר בפוסטים של שיגרה אפורה, שיש בהן פה ושם הבלחות קטנות של צבע, הסגנון הזה הרבה יותר נעים בעיניה מן החלופה היבשושית בנוסח "פתחתי את קורא הרסס שלי אחר צהריים בהיר אחד, והתבאסתי לגלות שהצורה המעוותת שהתרגלתי לכתוב בה מביאה לאנשים את החלסטרה ונראה שהיא דווקא משיגה את ההיפך הגמור ממה שחשבתי שהיא משיגה מבחינת החיבור לטקסט".

דווקא אותה צורת כתיבה קלוקלת-כנראה ייצגה בעיניה את התהליך המחשבתי או הכרונולוגי שהובילו אותה אל הפואנטה של הפוסט. אל המהות שלו (אם בכלל קיימת כזו אצלה בבלוג), והיא תמיד ראתה בתהליך הזה משהו מעניין כמעט כמו הפואנטה עצמה. אבל לצערה התברר לה שייתכן שהיא היחידה שחושבת ככה.

בהמשך גם התברר לה שאמנם יש המוצאים שכתיבה מעין זו הופכת כנראה את הטקסט לאנליטי-בגרוש, אבל בה בעת הם גם חושבים שהיא הופכת אותו ליומרני, ולכזה שאולי אף מעיד על חולשה.

נאנחה קלות, הלכה להכין עוד כוס קפה מחורבן, ושבה לעבודתה.

הגיעה הביתה, התיישבה מול המחשב, ונקלעה לדיון עם מישהו אודות אותו פוסט. היא שועשעה קלות.

יצאה את הבית, עשתה את שעשתה במקומות אלה ואחרים, הלכה קצת יותר מדי ברחובות, ולבסוף שבה לביתה.

חזרה לאותו פוסט, וכעת התברר לה מן התגובות שנוספו, כי כתיבתה קלוקלת ויש לעקור מן השורש את אותו סגנון שלמדה לחבב מעת לעת, שכן הכתיבה בגוף שני ובזמן הווה היא שטן מנייריסטי מעצבן שאופייני לטקסטים שכנראה לא היה בזין של הכותב שלהם לבשל אותם עוד קצת. זה קצת הרגיז אותה לנוכח הפוסט שמתבשל לה בראש כבר יומיים (ושכבר שם הוא מנוסח כך). אבל כנראה שזה נובע מהעובדה שהיא נהנית להכניס קצת דרמה לפוסטים שלה. היא הרי בחורה מאוד דרמטית. לפעמים היא אפילו ממספרת פוסטים. למרות שאת ההרגל הזה היא גנבה מאנשים אחרים (אך הקפידה להשתמש בספרות רומיות, לשם שמירה על הייחוד שלה), כי היא מצאה שזה אמצעי אסתטי ואפקטיבי עבור אותם מקרים שבהם היא חשה צורך לא רק לנסח תהליך מחשבתי, אלא גם לחצוב אותו בסלע באופן המדוייק ביותר העומד לרשותה.

חשבה על זה שוב. ואז עוד קצת. האם ייתכן שסגנון הכתיבה שלה מרגיז כל כך הרבה אנשים? היא תמיד חשבה שרק מה שהיא כותבת מרגיז, ולא איך שהיא כותבת הוא המרגיז. בסופו של דבר החליטה שאכן, יש משהו בדבריהם. , ומכאן ואילך, החליטה בחיוך, היא תשתדל כמיטב יכולתה לנסח את הפוסטים בבלוגה באופן שיתאים למכנה המשותף הנמוך ביותר של ציבור קוראי הבלוגים בישראל.

3חקה ק&!ת, &ח3ה y& כפת!7 "&פ07ם 22&!ג", !Xז ה&כה &התק&ח, &3ח3ח w*נ**ם, !&*w!ן. כ* ה*X כ72 y**פה, !y& זה ‏73*ך &כת!2 22&!ג, &X?

[אבל הכי חשוב זה שישנו קונסצנזוס מלא ומוחלט ובלתי ניתן לערעור בנוגע לעובדה שהפרק האחרון של גלקטיקה היה ממש פעכס]

אז נניח שאת רוצה לקנות אופניים (מהסוג המתקפל, כי אין לך רצון לסחוב אופניים אמיתיים 2 קומות במדרגות), ואת מוצאת באינטרנט חנות שמיקומה הפיזי קרוב למדי לביתך, שאף מוכרת אותם במחיר סביר. האתר מציין שהמחירים באתר זולים יותר מהמחירים בחנות, אבל באמת שמעניין אותך לראות אם הצעצוע הזה הוא פתרון הגיוני עבורך (ואולי אף לקחת אותו לסיבוב מבחן, כי כבר שנים שלא רכבת על אופניים).

ומכאן שעולה השאלה היא האם הפתרון ההגיוני ביותר מבחינה כלכלית (אך גם האידיוטי מכולם), הוא פשוט להגיע לחנות כשבאמתחתך הלפטופ על מנת לראות את האופניים המדוברים, ובמידה ואלה נושאים חן בעינייך, לשלוף את הלפטופ מהתיק, ולבצע הזמנה בו במקום בנוכחות איש המכירות ואז להגיד לו "נו, תממש את ההזמנה שלי! עכשיו!"

זה התחיל מזה שהספל האהוב עליי, זה עם הסנופי, נסדק לפני מספר ימים באופן כזה שמים זורמים מתחתיתו באופן מצער.
לא נורא, יש לי עוד 13 ספלים לפחות. אבל הוא היה החמוד מכולם וגם האהוב עליי. ובכל פעם שאחותי באה לבקר, היא מתעקשת לשתות ממנו, כי גם לה היה כזה (קנינו אותם ביחד) אבל שלה נשבר מזמן והיא מתגעגעת.

ואז נשרה מצווארי השרשרת שאני עונדת כבר כמה וכמה שנים. סתם, נתלשה וצנחה לרצפה באמצע מגרש חניה והתליון נפל ממנה.
לא תכשיט יוקרתי או משהו כזה. סתם תליון קלטי שחיבבתי באופן ספונטני. אפילו לא מכסף טהור לדעתי. אבל עם ערך סנטימנטלי.
נפלה לארץ, וזרקתי אותה לתוך התיק. ולפני שעה מצאתי אותה בתיק, והצטערתי על סף דמעות לכמה רגעים.
אני מרגישה קצת עירומה בלעדיה, אבל אני חוששת שלא אתלה את אותו תליון על שרשרת חדשה.
צריך לחדש מפעם לפעם. אפילו אחרי חמש שנים.

והנה גיליתי לפני רגע שכנראה שהמעבר דירה היה קצת פחות חלק משחשבתי, שכן הספל הותיק ביותר באוסף הספלים הענף שלי איבד חתיכה קטנה בקצהו. וכשאני אומרת ותיק, אני מתכוונת בעצם לעתיק. אותו ספל אומלל נרכש ב-1995 כחלק משלישיה. אחד נשבר, והשני עבר עם סיום התואר לידיה של (כיום ד"ר) נ', שותפתי במעונות במשך שלוש שנים.

אני כבר בקושי מדברת עם נ', ועכשיו גם הספל הזה בלתי שמיש בעליל (כי אני מעדיפה שלא לחתוך את השפה בזמן שתיית קפה).
אולי זה סימן שאני צריכה להרים אליה טלפון, שלפעמים דווקא לא צריך לחדש אלא לראות מה קורה עם האנשים מפעם.

עם תום ימי הפסח, התעוררנו לפתע לעולם חדש. עולם של משבר מזון עולמי המתבטא במחסור חמור באורז. המחירים עולים ועולים ועולים. ובשופרסל ובמגה (כמו בעולם כולו) מגבילים את מספר שקיות האורז שמותר ללקוחות לקנות, פן יקנו סוחרים זריזים את כל הסטוק, וייפתח שוק שחור כמו בתקופת הצנע, ובו יימכרו שקיות אורז לכל המרבה במחיר.

הודעת סטטוס של אהודק: יש לי אורז
הודעת סטטוס של שרונג: אהודק תעשה לי אורז

דה-מארקר הכריז על "משבר המג'דרה", וזאת למרות שבשום מקום לא צוין שיש מחסור בעדשים.
בקיצור, פניקה רבתי, ואפילו אין (עדיין) מחסור כלשהו באורז בארץ הקודש, ולמרות ששר החקלאות אומר שהכל בסדר, זה רק מים שאין לנו.*

אבל העיקר שמישהו אמר שאין אורז, ומייד כל האנשים שבימים כתיקונם אפילו לא חולמים על לאכול אורז רצים לקנות אורז.
כאילו שמשתמשים באורז להכנת פלאפל או משהו.

הודעת סטטוס של אהודק: יש לי אורז, מאה שקל לכפית. כפית אחת ללקוח.

וברצינות, משבר המזון הזה, והעליה האפשרית במחירי האורז פוגעת גם בנו, בלב הבועה התל אביבית, בנקודה שהכי כואבת לכולנו: הסושי.

אנחנו יכולים להתעלם מהקסאמים שנופלים על שדרות, ומהקטיושות בצפון, ומהפליטים מדארפור שסגרו להם את המרפאות.

אבל הסושי? לא יעלה על הדעת. כאילו שהניגירי לא יקר ממילא, אז עכשיו נצטרך לסבול עוד יותר?
פתאום השרימפס והדגים האקזוטיים יהפכו לחלק הזול בסושי שלנו. איזו מחשבה מטרידה.

שיחה בגוגלטוק עם כמעט30: מי זה אהוד?

אכן. לראשונה בחיינו התל אביביים המפונקים, אנו נאלצים להטריד את מוחנו הקטן והיפה ולהתמודד עם בעיות אמיתיות. הייתכן שניאלץ להתחיל לצרוך סושי מקינואה? לא יעלה על הדעת! עם כל הכבוד לעובדה שקינואה היא גם חלבון וגם פחמימה (תשאלו כל מדריכה בשומרי משקל), הרי שאני אפילו לא ממש אוהבת קינואה!
מסתמן שרעב תפוחי האדמה באירלנד של 1845 זה כלב בהשוואה לרעב הסושי של תל אביב 2008.

הודעת סטטוס של אהודק: אלינור ריגבי, זה הזמן למכור את כל האורז שאספת מהחתונות שהיו

אם כן, כדי שלא יגידו חלילה שהבלוגוספירה אינה מעורבת בענייני דיומא, ושהבלוגרים התל אביביים הם סתם חארות שלא מעניין אותם כלום, יצאנו אביעד ואנוכי לחפש אחר אורז (וגם לעשות המון קניות שאינן קשורות כלל) באחד ממרכולי הענק הזולים באזור המרכז.

אז חיפשנו. ולא מצאנו.

בשלב כלשהו מצאנו שק אורז ענק תלוי מהתיקרה. אבל לא היה בתוכו אורז.
והוא בכלל היה באגף התבלינים. התקשינו לשאת את האימה. הייתכן כי אכן, אזל מלאי האורז?

דאגנו. באמת. (תראו כמה שאביעד מודאג בתמונה!)

ואז הגענו לממלכת האורז. תחילה ראינו אדם גורר חבית ענק של אורז במשקל 5 קילו, והבנו כי אנו במקום הנכון. אנשים אכן הסתובבו סביב מדפי האורז בהיסטריה שלידה הקניות שלפני מלחמת המפרץ השניה ומלחמת לבנון השניה גם יחד נראות כמו ההכנות לקראת סדר פסח.

עובדי המרכול האומללים ערמו ערימות גדולות של אורז על המדפים (שספק אם שכר המינימום שלהם בכלל יאפשר להם לקנות במחירים של היום), ואנחנו בהינו בהם המומים.

שלפתי את המצלמה על מנת לצלם את העובדה שבהחלט דווקא יש אורז על המדפים, ולקוח (שחפן בין כפותיו המיוזעות שני שקי אורז הודי 5 קילו) אמר בחיוך מריר "את מצלמת את זה שאין אורז?"

אבל זהו שדווקא היה. (בינתיים)

הודעת סטטוס של מארי אנטואנט: אם אין סושי, תאכלו סשימי

ואם צחקתי קודם על העליה במחירי הסושי, הרי שהתברר לי שאני לא היחידה שחושבת כך, כאשר לקוחה מודאגת בתור לסלטים לחשה לבעלה שהיא מודאגת מההשפעות האפשריות על מחירי הסושי.
אם פעם היה כדאי להשקיע במטילי זהב או במניות של גוגל, ייתכן ששווה להשקיע כיום באורז. מעניין אם ג'אפאניקה נסחרת בבורסה.

ועמישראל המשיך לערום אורז בעגלותיו. ולקח עוד אורז. ועוד אורז. שיהיה להם מספיק אורז לחמש השנים הקרובות. מה שבטוח.

ואנו יצאנו משם בשלל גדול, אך ללא גרגר אורז אחד בעגלתנו. זה יקר מדי עבורנו וממילא יש לי המון אורז בבית.
ואביעד בכלל קנה תירסים לפופקורן. תירס זה השחור החדש. ככה כולם אומרים.