שישי. 3 בבוקר. כולם ישנים.
משרדי העיריה סגורים. אין שם איש מלבד המאבטח שמשחק סוליטייר.
רק האורות בקומת הלובי של העיריה דולקים כולם והמדרגות הנעות הולכות וחוזרות והולכות וחוזרות משומקום ואליו.

בקושי חלפו חודשיים מאז שעת כדור הארץ שבמהלכה נקראנו כולנו לכבות את האור לשעה כדי לחסוך בחשמל ולהציל את כדור הארץ, ועיריית תל אביב מדגימה לכולנו עד כמה חשוב להשתמש בחשמל בכל שעות היום והלילה כדי להשוויץ בשיפוצים המאממים שנעשו בבניין העיריה (אגב, השיפוצים כבר הסתיימו בכלל?)

2:25 לפנות בוקר. אני אמורה לעשות עכשיו כל מיני דברים שקשורים לפרויקטים שאני עובדת עליהם, אבל האינטרנט מצא לנכון לשבוק חיים במפתיע, ואני ממילא לא מצליחה לישון, אז אולי מוטב שאנצל את הזמן הזה למשהו. אפרסם את זה, אם בכלל, כשאקום בבוקר והאינטרנט ישוב לעצמו (בתקווה שזה יקרה).

כבר יומיים שאני לא ישנה כמו בנאדם. מתהפכת שעות מצד לצד, נעה בין שינה לערות. עד שנרדמת, מתעוררת, בוהה באור שמתאסף בחלון, נרדמת שוב, ולבסוף גוררת את עצמי מהמיטה בבוקר ותוהה כמה ישנתי למעשה, אם בכלל. ואחר הצהריים – מתמוטטת מרוב חום ועייפות, ישנה שעתיים-שלוש, ומתפלאת למה לא מצליחה לישון בלילה.

עוד חודשיים וקצת ויגיע ספטמבר. ואז אולי נוכל להתחיל להתגעגע לאוקטובר.

אלא שבינתיים חם. ואני לא ישנה בלילות. והימים משונים (לא אהבתי את הסרט ההוא, אגב, אבל אולי כדאי שאצפה בו שוב. בכל זאת, עבר עשור ואולי הפעם אצליח להתגבר על שנאתי לג'ולייט לואיס).

כשאני אומרת שהימים משונים, אני לאו דווקא מתכוונת לכך בצורה רעה. למרות שבשבוע האחרון היו שם כמה מהימים היותר מחורבנים שנפלו עליי בתקופה האחרונה.

בין הפרויקטים שאני עובדת עליהם, והפגישות עם לקוחות קיימים או עתידיים, היה לי בשבוע שעבר ראיון עבודה. ליתר דיוק, היה אמור להיות לי ראיון עבודה, אלא שכשהגעתי למקום – לבושה יפה, מאופרת וכל היתר, אמר לי הבחור הנבוך שפתח לי את הדלת ותהה בתחילה מדוע בכלל נקבעה פגישה עם הביגבוס שאפילו אינו במשרד, ש"אופס, מתברר שכבר איישנו את המשרה ושכחו להודיע לך".

שזה בערך מסוג הדברים שממש גורם לך לרצות להטמין במקום פצצה קטנה ולשכוח להודיע על זה למשטרה. אבל אני ממילא לא מבינה שומדבר בחומרי נפץ, אז למה אני מקשקשת סתם?

וכצפוי, מהנקודה ההיא, היום ההוא רק הלך והשתפר, עת גיליתי שבמקום ללכת לרופא השיניים (שזה לא תענוג גדול בפני עצמו), נפל עליי העונג הספונטני של אוטו שלא זז, הודות למצבר שהחליט לשבוק חיים.

זה היה אחד מאותם רגעים כמעט סוריאליסטיים, שבהם את עומדת באמצע שדה הממוקם באמצע שומקום, ושואלת את עצמך מה את בעצם עושה כאן – הרי הסיבה שבגללה את כאן התבררה כמיותרת מלכתחילה, ומכאן שכל העניין הזה מיותר מיסודו.

כאמור, ימים משונים.
פעם הייתי מגיעה הביתה וישר כותבת על זה פוסט עצבני, ואילו היום, אחרי שאני מקטרת בזמן אמת על דברים כאלה בטוויטר, קצת פחות בא לי לחזור על עצמי.

אבל כבר דיברתי כאן פעם על טוויטר (ואם האינטרנט היה עובד, גם הייתי שולפת את הלינק המתאים, אבל הוא לא). וממילא כולם מדברים עכשיו על טוויטר ועל מהפכת המדיה החברתית הראשונה. אפילו אמא שלי כבר שמעה על העניין הזה.

אני חייבת להודות שניסיתי לשבת מול מנוע החיפוש של טוויטר ולהתעדכן בזמן אמת בחדשות מאיראן, וכל כמה שזה מרתק, רוב הזמן זה היה מייאש ולא רק בגלל שקורים שם דברים איומים ונוראים, אלא פשוט כי הרעש שם מדכא את האות עצמו. גם אם נניח שכל המידע החדש שמתקבל שם הוא אמין ונכון (והוא לא), כמות החזרות על כל פיסת מידע הופכת את מלאכת הסינון לקשה ומייגעת, ומזכירה לי את מה שקורה במבזקי החדשות המיוחדים אחרי פיגועים, עת אין לאיש מידע נוסף וכך אנו זוכים לשמוע שוב ת אותם דברי פרשנות ששמענו קודם, על רקע תמונותיהם של אנשי זק"א שעומדים ליד הפצועים וההרוגים. כי עם כל הכבוד לעשרות האלפים שמזדהים ונרתמים להפצת מידע, אחרי הפעם הארבעים שלינדה מאוקלהומה עם אייקון ירקרק עושה רה-טוויט לפיסת מידע על דרכי מילוט מכיכר זו או אחרת, זה נראה קצת מיותר בעיניי. בעיקר בהתחשב בעובדה שקרוב לודאי שאיש מבין האנשים שעשויים להתעניין במידע הזה אינו נחשף למה שלינדה מאוקלהומה או בוב מסיאטל מטוויטים.

ומצד שני, אני מסוגלת להבין מדוע לינדה או בוב חשים צורך לעשות את זה. וזה לא שעומדת לרשותם דרך אחרת לעזור לאותם אנשים, ולנסות ליידע אותם שאכפת להם.
הרי
"כל טיפה עוזרת, אמרה הזקנה שהשתינה בים" (שזה בערך הציטוט החביב עליי אצל ניל גיימן, וקרוב לודאי שזה גם אחד הביטויים החביבים עליו, מאחר שהוא מופיע בשניים מספריו לפחות).

טהרן אולי רחוקה, אבל כל המדיה החברתית הזו מקרבת אותה אלינו. ולא משנה בעצם אם "נדה", אותה בחורה שהעולם צפה במותה באמצעות סרטון שפורסם בפייסבוק והופץ לכל הרוחות בטוויטר, שנאה בחייה את "האויב הציוני", הרי שהעובדה הזו אינה אמורה למנוע ממני להתאפק שלא לבכות בעת הצפיה בסרטון ההוא, שלא לחוש חמלה כלפיה וצער על מותה. כולנו יודעים כעת את שמה (גם אם אולי זה לא היה שמה כלל?), וכולנו צפינו בה מתה. ועכשיו שהיא מתה זה כבר לא משנה. וקרוב לודאי שבין אם ההפיכה הזו תצליח, ובין אם לא, חבריה לא יסמפטו אותנו הרבה יותר בעוד חצי שנה. אבל כאמור, זה לא משנה, ולא זה מה שאמור למנוע מאיתנו לחוש חמלה כלפיהם ולהזדהות עם הרצון שלהם לחיים נורמליים יותר. אף פעם לא הגדרתי את עצמי ממילא כ"שמאלנית", אלא סתם כמישהי שבעד בבני אדם. אני מוצאת שזה פותר לי הרבה בעיות בחיים.

הם משדרים, בערוץ מקביל לזה שלי, תמונות של גופות ופתרונות להתמודדות עם גז מדמיע. ואני יושבת באוטו הדומם שלי ומקטרת על ראיון עבודה שלא היה ועל מנוע ששבק חיים, או יושבת על הספה ומתלוננת על נדודי השינה שלי ועל החום ועל האינטרנט שלא עובד. אני וכל שאר הרעש האנושי הזה.

פעם, ממש מזמן, רציתי להשתמש בבובות הזולות-להחריד מאיקאה כדי להלביש אותן על כונן USB. אלא שמטעמי עצלות (שלא לומר היעדרו של אקדח דבק חם, שזה דבר שאני חייבת לקנות ממילא, לצורך כמה שיפצורים אחרים), וכך עדיין יושבות להן כמה בובות שכאלה ומחכות שיבוא שיבוא לציון גואל או שיהיה לשרון כוח להתעסק עם זה.

בלי קשר לסיפור לעיל, מצאתי את עצמי היום יושבת ומפרקת משום מה את הכיסוי המכוער לאללה של כונן ה-USB שניתן לכל מי שבא לכנס איגוד האינטרנט הישראלי השנה, וגיליתי שמתחת לכל השטיקים המיותרים, הדבר הזה קטן למדי. ולפיכך אך ראוי והגיוני לדחוף אותו לאנשהו.

לאן? כמובן, אל תוך פי הטבעת של ברווז גומי!

האמת היא שרציתי לדחוף אותו לתוך הבובה הקטנה של "הפוני הקטן שלי" שקיבלתי כשקניתי סוללות לפני מספר ימים אבל התברר שהיא קטנה מדי וגם לא חלולה, וכך נאלצתי להסתפק בברווזון הגומי הזה (שקיבלתי פעם כשקניתי שמפו).

כנראה שיש ברווזונים שרוטטים (NSFW), ויש כאלה שמחזיקים נתונים.

אין ספק שהייתי יכולה לחתוך ולהדביק את זה בצורה קצת יותר נקייה, אבל כזכור, אני חזקה בצד של המסרגות, לא בצד של מסורים וכלי משחית אחרים.

אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני משועשעת.

האנשים הנחמדים מסלקום החליטו לשלוח לי ספאם קולי שמפרסם את אלוהים יודע איזה שירות מיותר שיש להם להציע.
התעצבנתי אבל שמחתי לשמוע שאם רק אקיש 8 אוכל להסיר את עצמי מרשימת התפוצה שלהם.

לחצתי 8 ושמעתי הודעה נחמדה שמזמינה אותי ללחוץ 1 כדי להגיע לשירות הלקוחות ולהסיר את עצמי משם.
נו, הלוואי שכל מה שהיה נדרש כאן הוא לחיצה על 8 כדי שסלקום יזרקו אותי לקיבינימט מרשימת התפוצה שלהם.
אז לחצתי 1 והאזנתי לחמש דקות של "שובי אל ביתי" שצעק לי באוזן (באמאשלכם, תרגיעו עם הסאונד)

סופסופ מישהי ענתה וביקשתי להסיר את עצמי מרשימת התפוצה שלהם. "גם בסמס?" כן, גם בסמס.
- טוב, אני צריכה את מספר תעודת הזהות שלך.
נתתי.
- ועכשיו אני צריכה ארבע ספרות אחרונות של מספר כרטיס האשראי שלך.
- למה לעזאזל אתם צריכים את זה?
- אלה הנהלים.
- אם אני לא טועה, החוק מחייב אתכם להוריד אותי מרשימת התפוצה שלכם בלי לשאול שאלות מיותרות.
- אלה הנהלים, זה חשוב לנו לצורך זיהוי וחסיון לקוח.

אולי אני טיפשה שלא מבינה כלום (אולי? על בטוח), אבל כנראה שפשוט לא שמעתי על המכה הקשה שפוקדת את ארצנו של גניבות טלפונים סלולריים על ידי אנשים שמצלצלים באמצעות מכשירי הטלפון הגנובים האלה אל שירות הלקוחות של סלקום ודורשים מהם להפסיק לשלוח אליהם את הודעות הספאם המיותרות שלהם. שמישהו יקרא למשטרה.

כבר מזמן לא שחררתי כאן תבנית מתורגמת (שנה וחצי זה נראה לי קצת יותר מ"מזמן", אבל ניחא), וכל הזמן מצטברות אצלי תבניות שעוברות תרגום ואני שוכחת להעלות, או שהשמדתי את המקור שלהן כי ישר עברתי לערוך בהן דברים.

קבלו אם כן את "סירופ" (שהיוצר שלה קרא לה משום מה Sirup) – תבנית מגזינית פשוטה וחביבה למדי. ברירות המחדל שלה קצת מכוערות, אבל מי שיודע קצת CSS יוכל בוודאי לעשות איתה דברים נהדרים (חשוב: אל תשאלו אותי איך).

מה יש שם:
- ממשק ניהול שמאפשר מעבר בין מצב מגזיני למצב רגיל, החלפת פונטים וכו'
- תמיכה בגראבטרים
- תמיכה בוידג'טים
- תמיכה בחלוקה לדפים

מה אין שם:
- תגובות משורשרות
- אפשרות להחליף צבעים מתוך ממשק הניהול.

מידע באנגלית | שאלות נפוצות באנגלית | הדגמה באנגלית

הורדה »

התבנית מופצת ברשיון Creative Commons Attribution-Share Alike 3.0 | מאת 1000ff.de

משום מה, אתמול התחלתי לחשוב על לאמץ כלב. הקונספט די מגוחך לטעמי. כי אני אפילו לא ממש מחבבת כלבים. ובכל זאת.

הבעיה העיקרית כאן היא שאם אאמץ כלב, קרוב לודאי שפשוט לא אדע מה לעשות איתו. הכלב יישב על השטיח ויבהה בי בעיני כלב עצובות, ואילו אני אבהה בו בייאוש, ואתהה מה עושים עכשיו. קחו כל קומדיה שבה גברים מוצאים את עצמם עושים בייביסיטר לתינוק, ותשימו אותי עם הכלבלב ההיפותטי שלועס לי את הסנדלים, וזה יהיה שקול לחלוטין לסצינה שבה התינוק השובב מפסיק לבכות ובמקום זה עושה פיפי בעין של אותו גבר קולנועי מיואש. פאקינג הילאריוס. או יההה.

ובכלל, תמיד חשבתי שזה ממש אכזרי לגדל כלב בדירות. דירת 50 מ"ר בפלורנטין. 2 חדרים, מרפסת, שירותים ומטבח. זה אולי מספיק עבורי, אבל זה לא כל כך הרבה מקום. אני מניחה שזה לא שוס גדול עבור בעלי חיים (אני גם לא חושבת שהייתי רוצה את אחד מהכלבים האלה שהם קצת יותר גדולים מעכברוש שאכל חתול).

ובכלל, כלב זו אחריות אמיתית. כלב זה לא טמגוצ'י. הוא צריך חום ואהבה ודאגה. והדברים האלה לוקחים זמן. ואני הרי מכירה היטב את הרקורד שלי כוורקוהוליקית. אולי עכשיו אני עובדת בבית, אבל מתישהו אמצא עבודה אמיתית מהסוג של 9-19:00, ואז מה יהיה עם הכלב? ומה יהיה על כל זוגות הנעליים? אלוהים אדירים! אני אצטרך לסדר את הבית על בסיס קבוע! זה יותר גרוע מלהתאים את הבית לתינוקות כדי שלא יתקעו אצבע בשקע או יפילו על עצמם את המתקן לדיסקים.

ובכל זאת, משום מה, מצאתי את עצמי אמש מסתכלת על תמונות של כלבים לאימוץ ב"אגורה" (בכלל חיפשתי מכונת תפירה), וכאשר ישבתי לעת ערב עם חברה על ספסל בשדרה ובהינו בבחורים החולפים בסך ו/או בפשעים האופנתיים כנגד האנושות של נשות העיר, מצאתי את עצמי בוהה גם בכלבים שנגררו אחר בעליהם, וזה נראה לי כמו משהו שיכול להיות נחמד לעשות. אולי מתישהו.

נ.ב.,
בניגוד לתינוק, שהוא שלך ויצא מתוכך, ולכן את חייבת לאהוב אותו גם אם הוא גדל להיות בנאדם לא נאה במיוחד, אני לא יודעת איך הייתי מתמודדת עם זה שגור הכלבים המתוק היה מתפתח לכלב מכוער. קרוב לודאי שלא היתה לי ברירה אלא לאהוב גם אותו. אבל העובדה שאני בכלל תוהה בנדון קצת מטרידה אותי.

[הבהרה: הפוסט הזה נכתב לפני כמה שבועות, ותוזמן לפרסום. בכלל שכחתי שהוא כאן והאמת היא שהתכוונתי למחוק אותו. לאור העובדה ששלושה אנשים כבר שאלו אותי היום אם הכל בסדר ומי עיצבן אותי אני חייבת לציין שהפוסט הזה לא נוגע לאפאחד באופן ספציפי, ובה בעת הוא נוגע לכוווולם. אף אחד לא עיצבן אותי היום, אלא להיפך, דווקא עובר עליי היום אחלה יום והחיים דבש]

לפעמים ממש נמאס לי מהתירוצים של אנשים עבור התנהגותם המרגיזה.

- היא בהריון.
- אני ב- PMS/במחזור/מבייצת.
- חברה שלו זרקה אותו.
- החתול שלי מת.
- אמא שלי בבית חולים.
- יש לי המון לחץ בעבודה.
- לא ישנתי חצי לילה בגלל הילד.

אין ספק שכל הבעיות האלה הן בעיות אמיתיות, וכולן מעוררות סימפטיה ודאגה, ואני שמחה להעמיד אוזן קשבת, לחזק, לפרגן ומה לא.

אבל נמאס לי שתמיד, איכשהו, אני זו שחייבת להתחשב, לסמפט, לדאוג לאחרים.

כי אני, מה לעשות? כנראה שיש לי מזל. אני ובני משפחתי מצויים בקו הבריאות, אין לי חיות מחמד, אין לי בן זוג שיזרוק אותי או יכניס אותי להריון (אלא אני סתם רווקה מרירה ובודדה), ואין לי לחץ בעבודה (כי אני סתם עצמאית שכל הזמן יש לה עומס של פרויקטים ואף פעם לא בטוחה האם בחודש הבא תהיה לה בכלל פרנסה).

אפילו כשיש לי בעיות אמיתיות, הרי שתמיד, הבעיות שלי בחיים יתגמדו בעיני אותם אנשים לנוכח הבעיות שלהם. נמאס לי מזה שכל אחד שולף את סל הצרות שלו ואנחנו מניחים אותו על המשקל, וזה ששלו הכי כבד הוא זה שמותר לו להיות הכי רגיש או חרא היום (מחר יהיה תירוץ אחר, אל חשש).

כן, גם אני רוצה לפעמים את הזכות להיות חרא של בן אדם, לא להתחשב באיש, ולהיפגע מכל שטות שאנשים אחרים אומרים פשוט כי יש לי נסיבות מקלות. נשבר לי. קחו אחריות ותפסיקו להאשים את היקום כולו.

כשסיימנו את מפגש הסריגה השבועי, תהיתי האם ללכת עם אחת הבנות לכיוון לונדון מיניסטור, כי זכרתי שאני צריכה לקנות משהו בסופרפארם, אלא שכמובן לא זכרתי מה (אלא אם כן הגעתי לטיפת השמפו האחרונה, תמיד אסתובב בסופרפארם כשאני מנסה להיזכר למה אני כאן).

אז ויתרתי על העניין (בין היתר מפאת חוסר עניין להיתקל בחבורת ילדי לינוקס שחושבים שהם האקרים) ולפיכך עליתי לקו 26 שייקח אותי הביתה. או לפחות כמעט עד הבית.

האוטובוס עצר מול ה-Loveat ברח' מקווה ישראל, ואני ירדתי. ליתר דיוק – מעדתי על עצמי (נעליים מחורבנות! מבצע או לא מבצע, לא הייתי צריכה לקנות אותן! הן גורמות לי רק סבל, אני נשבעת לכם!), וכך דפקתי/עיקמתי/שפשפתי את הברך, הקרסול, המרפק,וכף היד, ולקינוח גם נתפסו לי כמה שרירים במקומות לא צפויים.

הסתכלתי סביב, לראות אם מישהו שם לב בכלל וצוחק מהנפילה המביכה.
אפאחד לא צחק. אלא שאפאחד (כולל הבחור שירד מהדלת השניה) גם לא שאל אם הכל בסדר.

גררתי את עצמי לספסל מול בית הקפה, הדלקתי סיגריה, והתחלתי לקטר בטוויטר
אגב, יותר משמשעשע להטוויט על זה, בכלל הזוי לקבל תגובות לדברים האלה בזמן אמת בטוויטר או בטלפון.

חבורת הגברים הזקנים שישבו בשולחן ממול בהו בי. אין לי ספק שהם ראו את כל מה שקרה.
נעצתי בהם מבט זועם בזמן שהם קשקשו על מסעדות ועל חופשות בחו"ל, וממש התאפקתי שלא לבכות.
יש רגעים כאלה, שבהם את מבינה שבאמת לא אכפת לאיש.

סיימתי את הסיגריה, והחלטתי שבטרם אצלע הביתה, אצלע קודם לסופרפארם. לשם שינוי, אפילו ידעתי מה אני צריכה לקנות שם.

אי שם בשיטוטיי בין היוד לתחבושות האלסטיות, צלצלה חברתי א', לעדכן בנוגע לטיפולי הכימותרפיה שלה. הרגשתי איום ונורא לקטר לה על זה שנפלתי וכואב לי ביד וברגל ובתחת, בזמן שהיא אמורה לספר לי על בחילות, הקאות, אובדן שיער ומה לא ואני אמורה לתמוך. קיטרתי קצת בכל זאת (והתנצלתי על הזוטות השוליות האלה). אין ברירה. שאלה היו הצרות של כולנו.

ואז מצאתי את עצמי בבעיה מטופשת: ממש ממש ממש רציתי להיפטר מהנעליים הארורות לטובת כפכפים. כאילו, כוסאמק – הנה אני צולעת לי בנעליים לא נוחות, שאני כל הזמן כמעט נופלת מתוכן אל המדרכה. ואין זוג כפכפים אחד בכל החנות המחורבנת הזאתי.
מצד שני, באמפמ הסמוך קרוב לודאי שיש ויש.

התיישבתי בתחנת האוטובוס, קיללתי את היקום, את רשת הריבוע הכחול שמתעללת בעובדיה, ואת העובדה שפעם אחת בחיים שלי התעצבנתי מספיק ממשהו כדי לנקוט עמדה בנדון ואפילו לנסות ולשכנע אחרים שכדאי גם להם (באמת שכדאי לכם!).

צלעתי הביתה. למרות הנעליים הלא נוחות, המכאובים וכל היתר.
הרגשתי חרא, אבל לפחות הרגשתי בסדר עם עצמי.

נראה איך אני ארגיש מחר, אחרי שהקרח יימס, ושרוב המכאובים ייעלמו (או כך אני מקווה לפחות).

בצהריים קפצתי לחומוסיה השכונתית החדשה, לבליסה זריזה ביותר.
אחד מבעלי המקום פטפט עם לקוח/חבר, וקיטר על כך שאשתו לשעבר ממררת את חייו.

אני לא יודעת אם תשובתו של הלקוח היתה ברצינות או בצחוק, אבל נחנקתי קלות (ולא בגלל החומוס, שהיה טעים) מהשיחה שהתקיימה ביניהם:

"בדיוק בגלל זה אני לא מתחתן. כל הנשים האלה מטורפות. אם אני אחליט שאני רוצה אשה, אני אביא לי מישהי מתאילנד. וכשהיא תעצבן אותי, נעשה "ביקור מולדת", ואני אשחט ואקבור אותה ביערות בצפון."
"לא יעלו עליך?" שאל בעל המקום (שאני רוצה לחשוב שהופתע קלות מהאמירה לעיל).
"נראה לך? יש לך מושג איזה ג'ונגלים יש שם?"

לא היו לי מילים אז, וגם אין לי מילים כעת. יש דברים שאת ממש מקווה שנאמרו בבדיחות הדעת, ושגם אם כן – אומרים שבכל בדיחה יש גרעין של אמת. אז אני מרשה לעצמי להיות מוטרדת גם מהבדיחה הזו. יאפ. אפס חוש הומור בכל הנוגע לאלימות נגד נשים זה כאן.