בארבע ושמונה עשרה דקות לפנות בוקר, פעמון הדלת צלצל בנחרצות.
"מי זה?”
"משטרת ההגירה"
פתחתי מעט את הדלת כדי להבהיר להם שאני ישראלית ויהודיה כשרה ושלא צריך לגרש אותי אלא אם כן ממש רוצים (ובינתיים החתול שוב ברח, כהרגלו, ואז נבהל מהם ורץ פנימה), ושאלתי מה הם עושים כאן בשעה כזו.
"כנראה אם כך שאנחנו מחפשים את השכנים שלך, ממול, שם, הם ממולדובה?”
השבתי שאין לי מושג (אני תמיד חשבתי שהם מרומניה), וסגרתי את הדלת.

הם דפקו עוד שעה ארוכה על דלתם של השכנים ממול (שמתברר שיש להם פעמון מנגן מעצבן מאוד), ולבסוף מישהו שם פתח להם והם נכנסו לדירה.

[כאן אציין שהם שכנים איומים ונוראים, שעושים לפעמים המון רעש, לעולם אינם נועלים את דלת הכניסה, ולעתים אף זורקים קליפות גרעינים ובדלי סיגריות בחדר המדרגות. מצד שני, הם בד"כ אומרים לי שלום בחדר המדרגות, שזה יותר ממה שהישראלים בקומה מתחת טורחים לעשות, ולדעתי החתול נכנס לא אחת אל דירתם במהלך שיטוטי המרפסות שלו]

חצי שעה אח"כ, בעודי ממש מנסה לחזור לישון, אני שומעת מעבר לדלת קריאות "סליחה!” רמות שאינן מעוררות רצוון לסלוח לאיש. לא סלחתי ולא פתחתי. אבל כן ניגשתי אל העינית של הדלת. אחד הפקחים ליווה מישהו למטה. מן הרחוב נשמע רעש. עמדו שם שני גברים בחולצות כהות עם פנסים והתעסקו בדברים.

ואז הבחנתי במשהו מהבהב מכיוון המרפסת של השכנים (שכל מה שמפריד בינה לבין זו שלי הוא בערך לוח דיקט, להנאתו של החתול חובב הטיולים).
"מה קרה?”
"מישהו ברח דרך המרפסת. את יכולה לבדוק שאין אף אחד אצלך בדירה?”
עשיתי סיבוב זריז בדירה, והתפללתי שלא יימצא שם איש, גם כי זו מחשבה לא נעימה על כך שאנשים נכנסים אליך ככה הביתה, ולכי תדעי עד כמה הם נואשים, ויותר מזה: לא רציתי להתעסק בכלל בשאלה העקרונית האם, בסופו של דבר, עם כל ההתנגדות לפעילותם של אנשי יחידת עוז ומשטרת ההגירה, אני מסוגלת או רוצה בכלל להסתיר אצלי אנשים (וזה בלי להתעסק בשאלה הפילוסופית של ההבדל בין ילדי עובדים זרים לבין פליטים מאפריקה לבין סתם שוהה בלתי חוקי ממזרח אירופה שיש לו פחות יחסי ציבור). קל לדבר ולהצטרף לקבוצות פייסבוק. קשה יותר בפרקטיקה.

עשיתי סיבוב נוסף בדירה, ושוב ניסיתי לחזור לישון. קצת רעדו לי הביצים מהמחשבה על אנשים שנכנסים אלי הביתה מהמרפסת. ואפילו אין לי ביצים. שקלתי לישון עם מנורת לילה. החתול פיטרל בעצבנות ברחבי הדירה והלחיץ אותי עוד יותר.

שוב דפיקה רמה בדלת. “מה הפעם?”
"כלום, בטעות.”
צעקתי עליהם שהם מטרד ופשיסטים ושיפסיקו כי צריך לישון.
השעה כבר היתה חמש.
ושוב ניסיתי לישון. וגם עצם המחשבה על כך שיתכן שיש מישהו בעל כישורי הימלטות והתחמקות מרשימים שמתחבא לי מתחת למקרר או מאחורי הטוסטר הפחידה אותי באופן מאוד לא רציונלי.

אחרי 20 דקות בערך, רעש מוזר מכיוון הגגון של המרפסת של השכנה מלמטה. אולי זה הנמלט המסתורי, ואולי אלה בכלל הקלוצים מיחידת עוז שמטפסים על גגות פלורנטין.

ואז שוב דפיקה בדלת.
נבל אחד עם פנס.
"אנחנו יכולים להיכנס לבדוק שאין כאן אף אחד?”
"יש לכם צו חיפוש?”
"את באמת רוצה שנבוא לכאן עם משטרה?”
הכנסתי אותו לדירה פשוט כדי שהאידיוטים האלה יעזבו אותי בשקט ואולי יהיה סיכוי שאצליח לחזור לישון מתישהו. כי אלוהים אדירים, כבר כמעט שש בבוקר. וזה מגוחך ולא פמיניסטי בעליל וממש לא נעים לי להודות, אבל קצת רווח לי שעוד מישהו מלבדי יעיף מבט.

הוא שוטט בדירה עם פנס. על אף העובדה שהלכתי אחריו קצת והדלקתי את האור בכל החדרים, והרגשתי קצת לוזרית פתאום.
שאלתי למה הוא עם הפנס במקום להדליק בעצמו את האור והוא השיב שככה הוא רגיל.
בנסיון למנוע מהחתול לברוח שוב, החזקתי אותו בזמן שדיברתי עם הנבל השני, שליטף קצת את החתול (שנשף עליו בזעם, חתול פיקח שכמותו!) ושאלתי האם הם בטוחים שמישהו בכלל עבר דרך המרפסת שלי. וממילא זו פאקינג קפיצה רצינית בין מרפסות במידה ובורחים ככה. אלא אם כן אתה בקטע של פארקור, סיכוי טוב שזה ייגמר בצורה מאוד לא נעימה.
"את צריכה לראות איך אלה קופצים"

הנבל עם הפנס סיים את הסיבוב שלו. ביקשתי שילכו ולא יחזרו. כי כל כך מאוחר או אולי מוקדם שכבר מחר ודי כבר, ואתם איכסה וכל זה.
הם התנצלו על ההפרעה, והלכו, ואני ניסיתי לחזור סוף סוף לישון. וזה לקח הרבה יותר זמן משחשבתי.