זו אף פעם לא העונה הנכונה

יום ראשון, 17. מרץ 2013 - 23:29 | אין תגובות »

[סטטוס פייסבוק שהזכיר לי שיש לי בלוג. כלומר, לפעמים. כשאני מעדכנת אותו פעם ברבעון. אני צריכה לעשות זאת לעתים קרובות יותר]

שמישהי תסביר לי פעם אחת ולתמיד למה "העונה" של מכירות הבגדים אינה תואמת לעונת השנה המקבילה לה. כי לא ברור לי למה עליי להצטייד מראש לקראת הקיץ כשקר שם בחוץ ולהיפך.

כלומר, ברור לי לחלוטין שיש לחנויות הבגדים עניין מסוים למכור המון בגדים ב"סופעונה", שמתקיים בערך בתחילת העונה, ושרק במהלכו ניתן בכלל לקנות ביגוד במחירים שאינם מופקעים, אבל מה הטעם בכך שבאמצע חודש מרץ, אזכה לשוטט בקניון (בסוודר, מעיל וצעיף), ללא כל אפשרות למצוא בחנויות ביגוד שהולם את העונה הנוכחית (נניח, חולצות ארוכות "לעונת המעבר") או נעליים שאינן סנדלים.

מאחר שאנחנו לא גרים באוסטרליה, הרי שאין שום סיבה ביקום (גל חום של יומיים הוא אולי סיבה לאוורר כמה חולצות מהארון, במקרה הטוב) לכך שקולקציית הקיץ תושק במרץ, בדיוק כשם שאין סיבה לכך שבינואר, כאשר אשאל מוכרת בחנות מדוע נותרו רק שלושה דגמי מעילים, היא תנזוף בי ש"היית צריכה לקנות בעונה". "ומתי היתה העונה?", הקשיתי. "בספטמבר", השיבה. ברור. כשהיה 30 מעלות בחוץ. כי הדרך הטובה ביותר לוודא שמעיל יחמם אותך בחורף היא לראות כמה נוח לך להזיע עליו ובתוכו בימות הקיץ החמים.

למחוק או לא למחוק, זו השאלה.

יום רביעי, 19. דצמבר 2012 - 0:40 | אין תגובות »

באופן מוזר, איכשהו יוצא שמילא זה שיש כאן פוסט, אבל הוא עוסק דווקא על אמצעי מדיה חברתית שאינם הבלוג, ושאחראים במידה רבה לעובדה שהבלוג הזה לא מתעדכן יותר. נו, קורה שלפעמים צריך לכתוב משהו ביותר מ-140 תווים בחשבון טוויטר נעול.

האינטרנט מהבוקר כמרקחה וכולם כועסים על אינסטגרם ועל תנאי השימוש החדשים שלהם. אני לא מחדשת כאן כלום לאף אחד (נראה לי?). אחרי שכנראה, כולם הפנימו את העובדה שאינסטגרם לא הולכת למכור את התמונות של אף אחד, אנשים התחילו להתעצבן על העובדה שאינסטגרם הכריזו על שינוי בתנאי השימוש שלהם, ובקרוב הם ירשו לעצמם להשתמש בתמונות שהועלו אל השירות לצרכים פרסומיים.

אבל רגע, זה כמו בפרסומות של פייסבוק! ואינסטגרם שייכת לפייסבוק, אז מה את מתלוננת על העניין הזה?
נכון. זה כמו בפייסבוק, אבל בפייסבוק את יכולה (בינתיים) להגדיר שלא ייעשה שימוש במידע שלך לצרכים פרסומיים. ואילו באינסטגרם, בינתיים, זו לא אופציה.
שזה מעצבן.

אבל זה בעיקר הקש האחרון מבחינתי, ואין לי חשק להמשיך לאכול קש. כי אינסטגרם מבחינתי היה כלי חמוד ונוח להעלות תמונות למגוון שירותים. או ליתר דיוק: כלי חמוד ונוח להעלות תמונות לטוויטר ולשירותים נוספים. ואז אינסטגרם/פייסבוק החליטו לשבור את הכלים, ובעיקר לשבור את האינטגרציה עם טוויטר, כך שתמונות מאינסטגרם לא יופיעו עוד בטוויטר (שהוא הכלי החביב עליי ממילא, והאמת היא שהוא גם אשם ב-100% בעובדה שהבלוג הזה אינו פעיל עוד).

לפני שבוע בערך, במקום לשדרג את האפליקציה של אינסטגרם בטלפון, הסרתי אותה כליל, ובינתיים לא מצאתי סיבה טובה להתקין אותה מחדש.
בעיקר מאחר שהשימוש העיקרי שלי באינסטגרם הפך פתאום על ידם ללא רלוונטי, והיום גם תנאי השימוש הפכו לחצופים, איזו סיבה בעצם יש לי להמשיך להשתמש בכלי הזה? מדוע שלא אמחק את החשבון שלי ושיילכו לקיבינימט?

נכון, תנאי השימוש עשויים להשתפר, ויתכן שבשלב כלשהו פייסבוק/אינסטגרם יבטלו את השטות שעשו בעניין התצוגה של פריטים בטוויטר, אבל באמת שאני מחפשת סיבה טובה יותר מ"אם תמחקי את החשבון, את תאבדי את שם המשתמש שלך" (ועוד כמה סיבות שוליות אחרות).

התמונות כבר יוצאו בהצלחה אל קובץ זיפ אדיר מימדים באמצעות הכלי החביב הזה ואני כנראה אבהה במסך הזה במשך עוד כמה ימים ואתהה האם יש לי האומץ ללחוץ על הכפתור האדום. בטוחני שאני אסתדר בכל הנוגע למקומות שאפשר להעלות אליהם תמונות של חתולים ואוכל.

הכפתור האדום

מישהו דימם בתחנת האוטובוס שלי ואני לא יודעת למה

יום חמישי, 5. יולי 2012 - 10:49 | אין תגובות »

הבוקר הזה התחיל קצת כמו פרק של דקסטר, בחיי (רק בלי היתוש או החביתה).

הגעתי לתחנת האוטובוס הקבועה שלי, וגיליתי שהספסל מלא בדי הרבה נתזים של דם. גם על הרצפה היה לא מעט דם. על שני הדפנות של התחנה היו סימנים של יד/יים מכוסות דם שאחזו בדופן.

לא צילמתי (וגם אין לי מושג מה הייתי עושה עם הצילום). כי הייתי עסוקה בלהזדעזע יחד עם אחד הנוסעים הקבועים האחרים של הקו בבוקר. וגם בלהזהיר זקנה שבדיוק התיישבה שם שאולי היא לא רוצה לשבת בשלולית דם קרוש. ואז הגיע האוטובוס ונמנע ממני הצורך להתאפק מלהקיא.

צלצלתי למוקד 106. "תשמעי, תחנת האוטובוס הראשונה ברח' לוינסקי ליד התחנה המרכזית מלאה בדם. אני לא בטוחה אם אני אמורה להודיע לכם על זה כדי שתנקו, או לצלצל למשטרה כדי לדווח על פשע שאולי ואולי לא התרחש".
המוקדנית של 106 נשמעה מבולבלת מהעניין. בצדק. הציעה שאצלצל למשטרה.

אז צלצלתי למוקד 100 של המשטרה. המוקדנית שם שאלה אם ראיתי התקהלות, או אנשים. אמרתי שלא. ושאני אפילו לא יודעת אם התרחש שם פשע, או מתי זה אירע אבל אני יודעת שיש שם המון דם. (למרות שאפילו במקרים של דימום רציני מהאף, או תאונת טמפונים חמורה, אני לא מצליחה לחשוב על סיבות לדימום כל כך רציני על תחנת אוטובוס שאינן מערבות שימוש לרעה בחפצים חדים).

"אז צריך לשלוח מישהו שינקה שם", אמרה המרכזנית. "כן, כנראה, אני רק צלצלתי לספר שמישהו דימם בתחנת האוטובוס שלי ואני לא יודעת למה."

עדכון (22:30)
החרא הזה הרס לי את היום. לא הצלחתי להוציא את העניין הזה מהראש משום מה. המחשבה על מעשה אלים כלשהו שאירע מתישהו במקום בו אני מחכה כל בוקר לאוטובוס הטרידה אותי נורא.

כשחזרתי מהעבודה, עברתי שוב ליד אותה תחנת אוטובוס כדי לראות אם זה עדיין שם. ליתר דיוק, חציתי את הכביש שלא במעבר חצייה כדי לראות, ושוטרי תנועה שתפסו אותי רשמו לי אזהרה.
למרבה הצער, הם לא התרשמו מהתירוץ שלי של "הלכתי לראות אם הדם שמרוח על קירות תחנת האוטובוס ושדיווחתי עליו בבוקר למשטרה עדיין שם". שזה חבל כפליים, כי הדם עדיין היה שם (השוטרת אפילו לא הסתכלה לכיוון התחנה כדי לראות על מה אני מדברת).

והפעם גם צילמתי. כל טיפה וטיפה שנותרה על דפנות התחנה שאנשים נשענו עליהן, על הספסל שאנשים ישבו עליו.

אז צלצלתי שוב למוקד 106 של העיריה (בסביבות שש בערב). ואחרי שהמוקדן החביב איתר את התלונה המקורית שלי (רשמו שם בטעות ש"רונית" היא המדווחת), אישר שאכן רשום במערכת שצריך לנקות תחנת אוטובוס.

"ואתה לא חושב שזה בעייתי שיש תחנת אוטובוס בדרום תל אביב שכבר שמונה שעות ידוע לעיריה שהיא מכוסה בדם ושצריך לנקות אותה? יכול להיות שזה ממש מסוכן, עם מחלות וכו', אתה יודע מי מסתובבים שם"
(יסלחו לי כל יושבי גינת לוינסקי על ששיחקתי את הקלף הזה)
"זה רשום לטיפול של המחלקה האחראית, אני לא יכול לעשות שום דבר בעניין הזה".
"חבל"
"עוד משהו שאני יכול לעזור? תרצי לשמוע על אירועי התרבות שיתרחשו בשדרות מרכזיות בעיר?"
- קליק -

וזה מטריף את דעתי.

ע' זה עץ עירוני וגם עצבים

יום רביעי, 20. יוני 2012 - 0:49 | 23 תגובות »

הערב גילינו, אני ועוד כמה חברות, מהי היישות החשובה ביותר כאן במדינת תל אביב. אני מדברת כמובן על "העץ העירוני".
במקביל לאותה תגלית מדהימה, גילינו גם מיהו האויב הגדול ביותר של אותה יישות מופלאה. זוהי כמובן הסורגת הארצישראלית המצוייה. אבל אני מקדימה את המאוחר.

בלוח השנה של קהילת הסריגה הבינלאומית המקוונת ישנם שלל ימי חג מומצאים שונים, שבמהלכם חברי הקהילה אשכרה עושים דברים שאינם בהכרח רק לסרוג מול הטלויזיה, או אפילו בבית קפה עם אנשים אחרים שסורגים.

אחד מאותם ימים, אשר נחגג ממש עכשיו (קוראים לזה "יום", אבל זה למעשה נמרח על פני שבוע, כי כנסיית הצמר היא טובה ומיטיבה) הוא ה-World Wide Knit in Public Day. או בקצרה: WWKIP מטרתו של מנהג ה-KIP (גם לא בהכרח באותו יום ייעודי) היא פשוטה למדי: לצאת בקבוצה אל המרחב הציבורי, להנכיח את העובדה שלמרות שסבתא שלכם מתה, הקטע הזה של סריגה ומלאכות יד אחרות לא מת. סורגות, רוקמות, תופרות ומה לא. כבר ראיתי פעם מישהי מגיעה לאירוע שכזה, שולפת מהאוטו שלה גלגל טוויה, מתיישבת על המדרכה ומתחילה לעבוד. זה אחד הדברים הכי כייפיים. קבוצת הסריגה הקטנה שלנו עושה זאת כבר ארבע שנים. אנשים בוהים, אחרים מחייכים, או שואלים מאיפה הגענו, אם אפשר להצטרף לקבוצה שלנו, או מעלים זכרונות מבית אמא או סבתא (זה לא בלשון נקבה כי בהחלט לא רק נשים מגיבות לעניין הזה).

עוד משהו מוזר שעושים האנשים האלה עם המסרגות הוא Yarnbombing. בוחרים אובייקט במרחב הציבורי, ומקשטים אותו באמצעות פריטים סרוגים (אף מילה על הטיפשה ההיא מהאח הגדול). יש שקוראים לזה גרפיטי סריגה. אני חושבת על זה כעל אמנות קטנה וזמנית במרחב הציבורי. מהסוג שמייפה קצת את הסביבה שלנו.

ואם שרדתם את כל המבוא המפרך ×”×–×”, אפשר לחזור אל הסכנות האורבות לפתחו של "×”×¢×¥ העירוני"…

ובכן, התכנסנו הערב כ-10 או 12 בנות מקבוצת הסריגה שלנו (וגם תינוק חמוד בן שבועיים) ליד האדנית/ארגז חול הגדול שבכיכר הבימה, שלפנו צמר בשלל צבעים, קאפקייקס וכמה בירות, ופצחנו במלאכת הסריגה. המטרה: לקשט קלות את כל אחד מהעצים הקטנים והחמודים שנשתלו במרכז האדנית באמצעות פריטים סרוגים (בשנה שעברה, כפי שאולי זוכרים קוראי הבלוג הותיקים, שמנו כובע וצעיף לברווז של דודו גבע בכיכר מסריק).

קורי עכביש סרוגים בין הענפיםסרגנו, צחקנו, ריכלנו, וקישטנו כמה עצים בשלל שטויות. מישהי תלתה על אחד העצים ציפור קטנה. אחרת הצמידה לעץ דבורה חיננית. אני הוספתי לעץ אחד קורי עכביש סרוגים, ולאחר גרב קטנה בקרושה. היינו מרוצות מעצמנו, והמשכנו לסרוג דברים קטנים וטיפשיים, כגון פרחים ופירות ושרשראות מפרווה ורודה.

חשוב לי לציין שבאף אחד מהמקרים, לא עשינו דבר לפגוע בעץ כלשהו. הכל חובר לעצים בקשירה או באמצעות אזיקונים. בדיוק כדי שיהיה קל להסיר את זה במידת הצורך.

ואז הגיע בחור עם מראה והתנהלות של פקח או מאבטח. אבל אחד שרק נראה כזה. לא באמת.

הסתכל, חמור סבר, בדברים האיומים שנתלו על גזעי וענפי העצים. ואז ניגש אלינו.

"אתן עשיתן את זה?" השבנו בחיוב. "למה עשיתן את זה?"

"ככה, כי זה נחמד, וזו אמנות"

"תורידו מייד את ה"אמנות" הזו מהעצים", ציווה בבוז.

שאלנו האם הוא פקח עירוני. השיב בשלילה, והתריע שאם לא נוריד את ה"אמנות" הזו מהעצים, מייד יגיע פקח. ואכן, בתוך שלוש דקות בדיוק, הגיע פקח של הסיירת הירוקה להתמודד עם חבורת הסורגות המפחידה שמשחיתה עצים חפים מפשע באמצעות חוטי צמר צבעוניים.

"זה אתן עשיתן?" השבנו בחיוב. "טוב, שארבע מכן יראו לי מייד תעודות זהות".

סירבנו. ועורכת הדין שבחבורה, בחורה חריפה ולוחמת זכויות אדם שכמותה, ניגשה לדבר עם הפקח, ולברר איזו תקנה בדיוק הפרנו בפעילותנו זו. והוא השיב לה (ציטוט מדוייק) "את יודעת שאת יכולה לקבל דוח על זה שאת סורגת על עץ עירוני?". וזאת מאחר שלדידו, הפעולה האיומה שביצענו כמוה כהשחתה.

העץ העירוני, כך ציין, הוא בגדר "לראותם בלבד", ואין מקום לאמנות כלשהי בסביבתו.

עורכת הדין המשיכה להקשות: על איזו תקנה בדיוק עברנו כאן? והוא השיב "את תדעי בדיוק על איזו תקנה עברתן כשאני אכתוב לכן דו"ח" (בשלב זה, טון הדיבור שלהם כבר היה תוקפני ומאיים). יתכן שהיה מגיע למסקנה שמדובר בהשלכת לכלוך, או השחתה. יתכן שאף היה צודק. כך או כך, ההתנהלות שלו היתה בריונית. ואותו וואנאבי-פקח, שעודד אותו למצות עימנו את הדין הגיע לשיאים חדשים של ווליום.

בשלב הזה כבר די נמאס לנו מהטמטום. זה כבר לא היה כיף. אז ניגשנו להוריד בזהירות את היצירות הכה-פוגעניות מן העץ העירוני וחבריו, התקפלנו והלכנו משם.

תודה לך, עיריית תל אביב, על פעילותם הנמרצת והמצויינת של פקחי הסיירת הירוקה נגד השחתתו של העץ העירוני באמצעות חוטי צמר צבעוניים. וכשם שמה שנציגייך הכריחו אותנו להוריד מהעץ העירוני וחבריו הוצמד על ידינו בתוך דקות ספורות לעץ עירוני אחר (או תמרור, או מעקה, או גדר), כך אני הולכת להקדיש את הקיץ הזה לקישוט של כמה שיותר אובייקטים במרחב הציבורי. עצים, ספסלים, תמרורים, מתקנים לקשירת אופניים, עמודי חשמל ומה לא. יש לי מסרגות ואני לא פוחדת להשתמש בהן.

השחתת העץ העירוני: פוטורומן

(חלק מן התמונות בפוסט זה צולמו ע"י העלמה עפרונית. תודה לך, יקירתי!)

פרויקט אסימוב ושאר מחשבות.

יום רביעי, 9. מאי 2012 - 2:17 | 7 תגובות »

[אזהרה: הפוסט הזה, מעבר לעובדה שהוא חנוני להחריד, כולל ספוילרים מעטים לספריו השונים של אסימוב. אני חושבת שזה שווה ערך לאזהרת ספוילרים לאזרח קיין, אבל אני נחמדה ככה ולכן אני מזהירה מראש]

ממש מזמן, בקיץ שעבר, כשקניתי את קינדל המחמד שלי, נתקלתי בטורנט שכלל ספריו הידועים של אסימוב בפורמט תואם-קינדל. החלטתי שזו תהיה הזדמנות מצויינת לקרוא מחדש את ספרי המוסד המצויינים, ואז צץ לו רעיון מטופש, שהחל מסע מוזר וארוך למדי: לקרוא מחדש את כל סדרת הרובוטים-אימפריה-מוסד, והפעם לפי הסדר עליו המליץ אסימוב עצמו בספר הלפני-אחרון, אבל גם האמצעי-בערך בסדרה המורחבת שהחל לכתוב ב-1950, וסיים לכתוב ב-1993, תוך שהוא מחבר, מאיר, ומשלב בין קווי העלילה שנטוו בין הספרים השונים (לעתים ביד לא כל כך עדינה).

15 ספרים. יקום מורחב אחד. נו, בקטנות. כמה זמן זה כבר יכול לקחת?
העתקתי את הקבצים לקינדל, והכרזתי לעצמי על "פרויקט אסימוב".

ובכן, קודם כל, התשובה היא: שזה לוקח המון זמן.
(בעיקר כי כושר הסיבולת האנושי מתקשה להתמודד עם כל כך הרבה אסימוב ברצף)

את רובם המכריע של הספרים האלה קראתי, כמו כל חננה מצויה, אי שם בגיל 12 או 14. אחרי שהספרנית בספריה הקטנה של הרצליה ב' קבעה שמותר לי כבר לקרוא מהמדפים של הגדולים, וגיליתי את המדפים הספורים של המדע הבדיוני בספריה. בלעתי כמעט את כל מה שהיה שם. נו, חננה.

מה שהעציב אותי במיוחד באותם ימים היתה העובדה שמה לעשות, ודי הרבה ספרים של אסימוב שרציתי לקרוא לא היו זמינים בספריה, ואני לא בטוחה שהיו זמינים כלל באותה העת גם מחוץ לאותה ספריה קטנה (בין אם כי לא תורגמו לעברית* ובין אם כי נעלמו מהשוק), במשך המון שנים הסתובבתי בעולם בידיעה שאני מפספסת כמה ספרים שאני אמורה לקרוא. ואולי קצת מביך להודות בכך, אבל זה ממש הפריע לי.

אז נו, השלמתי את החוסר הזה. וסופסופ קראתי גם את שלושת ספרי סדרת האימפריה של אסימוב שמעולם לא קראתי.
ואני חייבת לציין שכשמסתכלים על כל אחד מהם בנפרד, הם ספרים איומים ונוראים. כנראה שזה לא היה הפסד כזה גדול.

במבוא לאחד מה-prequels שכתב לספרי המוסד, אסימוב כותב שכאשר ניגש לכתוב את ספרי הטרום-המשך, קרא מחדש את ספרי המוסד והבחין בעובדה שרובם עוסקים בעיקר בשיחות בין דמויות על מה שקורה, תוך התעסקות מזערית עד-לא-קיימת (לרוב) במה שמתרחש. אני חושדת שהתובנה הזו גרמה לו לקחת את הספרים שכתב לכיוון ההפוך לחלוטין: קפיצה בין עולמות ותרבויות דועכות, דרך עדשה כמו-אנתרופולוגית.

תסלחו לי על ההכללה האיומה והנוראה הזו, אבל רוב בני האדם אצל אסימוב הם די פשוטים. קשה לומר שהוא בונה דמויות עמוקות במיוחד. ואם אכן קיים שם עומק כלשהו, קרוב לודאי שהוא נוצר עקב מניפולציה חיצונית כלשהי. הגברים אצלו נחלקים בין גבר-גבר רב תושיה ומעללים, לבין גאון חסר אונים וכישורים חברתיים. ואילו הנשים? רובן סובלות מתסמונת Mary Sue חמורה, גם אם נגלה בשלב כלשהו שבכלל יש להן מוח פוזיטרוני, או שהן זכו לשדרוגים אבולוציוניים מפתיעים. ומערכות היחסים ביניהם? צפויות לרוב ברמה של רומן למשרתות. היא אמנם קצת מפגרת בשכלה/חובבת סכינים חדות ואלימות/חקלאית פרימיטיבית/פרינססה מפונקת, אבל הוא מתרגל אליה בתוך כמה פרקים והופה, זו אהבת אמת בין-פלנטרית.

ומצד שני, כשם שאיש אינו קורא את פלייבוי בשביל המאמרים, כך אף אחד לא באמת קורא את אסימוב בגלל הדמויות המרתקות, או סיפורי האהבה השטחיים ביניהן.
אנחנו קוראים את אסימוב בגלל נקודת המבט ההיסטורית על אירועים שעוד לא קרו ואולי לא יקרו לעולם. בגלל המסע המרתק אליו הוא לוקח את אותן דמויות לא-ממש מעניינות, ובגלל שהוא מציג בפנינו היסטוריה אנושית שארוכה יותר מכל ההיסטוריה האנושית המתועדת שלנו. וכי המחשבה על משהו כמו תוכנית אלף השנים של הרי סלדון, היא משהו שמסוגל להעיף לך את המוח בתקופה הזו, שבה תכנון לחמש שנים נתפס כ"תכנון לטווח ארוך". ואגב, מדכא מאוד לקרוא את הספרים העוסקים בדעיכתה של האימפריה שמאבדת בהדרגה שליטה על הסוגרים של עצמה במידה ואתם נוהגים לעתים גם לקרוא עיתונים.

אבל כן, נו, עלילה שנפרשת על פני עשרים אלף שנות היסטוריה.
שלושים אלף שנות דעיכה וברבריזם.
שיימנעו הודות לתוכנית-אב של אלף שנה.
פאק.
זה מגלומני. זה מרתק.

קפצה לי עכשיו לראש מחשבה מופרכת על נוסטרדמוס ונבואותיו המדומיינות מימי הביניים, שבשיכול אותיות ובתרגום מלטינית לאידיש ומשם לאנגלית, אפשר בוודאי למצוא בהן עדויות חותכות לאסון צ'רנוביל.

הרי בטח היינו מתים לדעת שמישהו יודע איך זה ייגמר. או בכלל: שיש תוכנית. ושיהיה בסדר בסוף.
ומצד שני, היינו מתים מפחד אם היינו יודעים שכל זה חלק מהתהליך. שהמגדלים צריכים ליפול. שהירושימה צריכה להיות מופגזת. שהטמטום של מנהיגינו הוא חסר משמעות במסע הארוך של האנושות אל עתיד טוב יותר. אולי זו הסיבה שבגללה התוכנית של סלדון מבוססת על כך שרוב המין האנושי אינו אמור להיות מודע כלל לקיומה של הפסיכוהיסטוריה (ובטח שלא להבין אותה), כי אחרת המצב היה בלתי נסבל.

אבל עכשיו אני סתם מקשקשת. ועוד ניתן לטעות ולחשוב שאני מאמינה באפשרות של יד מכוונת של יישות כלשהי.
חס וחלילה. אסור לשכוח את הפרד.


* אגב, התרגומים לעברית של אסימוב גם היו מה שגרם לי להפסיק לקרוא ספרים שתורגמו לעברית. עם כל הכבוד לשורש נ.פ.צ, התקשיתי לקבל את "נפצר" כתרגום הולם ל-blaster. האחד מעיד על כך שהוא מתאר דברים שעושים בום, ואילו השני נשמע במקרה הטוב כמו סוג של מברג. שאפילו אינו sonic screwdriver.

שנת אמנות בתל אביב, מה לי נפקא מינה?

יום שלישי, 13. מרץ 2012 - 0:20 | תגובה אחת »

קיבלתי עם הארנונה של מרץ גם את הברושור המהודר של שנת האמנות 2012 שתתרחש בתל אביב.
בחלק האחורי של הברושור (שאין לי כוח לסרוק, אז תצטרכו להאמין לי), מופיעה רשימת האירועים המרכזיים שיתרחשו במהלך שנה ייחודית זו. רשימה מפורטת יותר מופיעה גם באתר הייעודי.

חשוב לציין שכן, אני דווקא די מרוצה מהעובדה שבתל אביב יש חיי תרבות ואמנות עשירים למדי, ומלבד הרשימה שתפורט להלן, ישנם עוד לא מעט אירועים שלא זכור לי שהתרחשו בעבר, ושאפילו נראים קצת קשורים לאמנות.

ועדיין, אני חושבת שלקחת קרדיט מיוחד על האירועים הבאים במסגרת שנת האמנות, זה קצת מגוחך (שעטנז בין הרשימה מהברושור לבין הרשימה באתר). וכן, זה חלקי וקצת דמגוגי מצדי כי לא כללתי אירועים כגון תערוכה שתתקיים בקניון רמת אביב:
שעת כדור הארץ
פסטיבל דוקאביב
יום פתוח במוזיאונים בכל רחבי הארץ (אלא אם כן תל אביב באמת הכריזה עצמאות?)
צבע טרי
בתים מבפנים (והפעם בסימן אמנוצ'י!)
תלוי במקום – פסטיבל מתחת לבית
מצעד הגאווה
הפסטיבל הבינ"ל לסרטי סטודנטים
לילה לבן (כי להסתתר מהערסים שמחריבים את העיר במשך לילה שלם זו אמנות!)
ניסוי כלים
אוהבים אמנות, עושים אמנות
חודש האישה הבינ"ל (אמנותי ככה, כן?)
מרתון ג'ילט (גילוח הוא אמנות!)
ביאנלת בת ים לתכנון עירוני
תערוכת הפרח הבין-לאומית בחיפה
העיר טוקיו (שביפן) מארחת את רדיו "תדר" (מצוין, אפשר רכבת אווירית של היפסטרים שייסעו לשם ולא יחזרו?)
פריס מצדיעה לאמנות התל אביבית
פתיחה מחדש של הסינמטק המשופץ
פתיחה מחדש של הבימה המשופצת

אכן, שנת 2012 תהיה אמנוצ'יצ' מאוד ואני שמחה מאוד שכספי הארנונה שלי שימשו להפקת הברושור הנאה הזה (שאפילו הודפס על נייר שלפחות נראה ממוחזר).

למה בעצם עדיף שלא תהיה פה טלפורטציה

יום רביעי, 29. פברואר 2012 - 14:30 | 5 תגובות »

[התנצלותי בפני חבריי מפייסבוק, שכבר נחשפו לתוכן זה.]

כן, אז מחיר הדלק שוב עלה. והאוצר חושב שעמישראל צריך לנסוע בתחבורה הציבורית המחורבנת שיש לנו כאן, או אולי לנסוע ביחד לעבודה (שזה דווקא לא כזה רעיון רע, האמת, בטח שלא יפגע בסביבה). התוצאה המתבקשת היא כמובן חזרה אל המימ המוכר והאהוב של "ביבי ושטייניץ צוחקים עלינו".

אז הכנתי את זה: (בשלוש דקות, בלי פוטושופ. לא לצחוק עליי)
1_wa

ושמתי בפייסבוק, בצירוף ההערה האווילית הבאה:

"התמונה המעולה ההיא של שני הליצנים האלה. כה רב-שימושית ורלוונטית בכל עת. זדיינו. מתי טלפורטציה?"

ואז חשבתי על זה עוד קצת (וגם המחשבות האלה הגיעו לפייסבוק), והבנתי שאם יפתחו יום אחד טכנולוגיה של טלפורטציה, זה ייגמר רע מאוד כאן. ולא רק בגלל הסיכוי הקלוש שתתערבבו עם זבוב, אלא בגלל שהעניינים עובדים פה במדינה. להנאתכם, תרחיש הגיוני ביותר להתמודדות הישראלית (נניח, בשנת 2271, כי מתחשק לי) עם הטכנולוגיה החדשה, לכשזו תפותח ותהיה זמינה באופן מסחרי

חברה ישראלית בתחום הטלפורטציה, מפעילה צבא של לוביסטים שגורמים לחקיקה המעניקה לה מונופול בלעדי על הנושא בישראל, ואף אוסרת על ייבוא מקביל של תאי טלפורטציה אישיים, ומאפשרת השתגרות באמצעות דרך התאים שלה בלבד שימוקמו בפינה של כל רחוב (לא כולל כפרים בדואים לא מוכרים ומקומות שלא נוח להגיע אליהם), ובמקביל אולי שותלת לכם ננובוטים מתחת לעור שעוקבים אחריכם.

במקביל, מנהיגי הציבור החרדי קובעים כי הטלפורטציא אסורה בשבת (ומאה שערים מלאה בפשקווילים בעניין זוועות הטלפורטציא), ובעצם, מדובר בתועבה איומה, שכן מדובר בבריאה מחדש של האדם, ורק השם ישתבח שמו יכול לעשות כאלה דברים. ואם כבר טלפורטציא, אז עם הפרדה בין יהודים לגויים (תודה, מיכאל!), גם אם הם שרים התקווה, וכמובן שחשובה ההפרדה בתאים בין נשים וגברים (התא לנשים ימוקם מאחורי זה של הגברים, כי בת מלך, כבודה פנימה).

התוצאה: גם בשנת 2271 נמשיך לשלם יותר מדי על תחבורה, וגם נמשיך להיתקע עם ה"סטטוס קוו" שאינו מאפשר תחבורה ציבורית בשבתות. זדיינו. איפה ה-jetpack האטומי שלי?

ואל תשכחו לשים וזלין. כדי שלא יכאב.

יום שלישי, 22. נובמבר 2011 - 2:17 | 5 תגובות »

לעזאזל איתכם, חברי כנסת ישראל (אלה מכם שבכלל טרחו להיות הערב בכנסת ולהצביע), הרגתם היום בהצלחה יתרה כמעט כל סיכוי לכך שמישהו במדינה הזו יוכל להתבטא מבלי לחשוש לעתידו חסר הדאגות (מצד שני, אני מודאגת כבר הרבה זמן, אפילו מההווה שלנו, אז למה ללכת כל כך רחוק לכדי דיבורים על העתיד?)

מזל שבשלב זה של קיומנו, עדיין מותר לי ללכת ברחוב ולדבר עם אנשים. אפילו מותר לי לעמוד באמצע הכיכר ולצרוח (בעצם, קרוב לודאי שאז איעצר באשמת הפרעה לסדר הציבורי או למנוחת השכנים).

וכל המחאות האלה, פאק איט, אני כבר אפילו לא יודעת אם הן שוות משהו בימינו. העם יצא לרחובות ואמר את דברו, וכנסת ישראל אמרה בתגובה "אנחנו מחרבנים עליכם" (האם עכשיו אני צפויה ל-120 תביעות לשון הרע ללא הוכחת נזק?)

העשור האחרון סיפק לנו כלים פנטסטיים שתרמו לעליית קולו של היחיד. בבלוגים. בפייסבוק. בפורומים. בטוקבקים. בטוויטר. בכל מקום שבו אדם רצה לומר את דברו. הרגתם את זה, חברי כנסת ישראל. תודה באמת. וכשהרגתם את חופש הביטוי, הרגתם את אחד העקרונות הבסיסיים ביותר של הדמוקרטיה. ספירת המצאי הולכת ומצטמצמת. ולעומתה, מספר האיומים מבית, מצד אלה אשר אמורים להיות אמונים על שלטון החוק במדינה דמוקרטית הולך וגדל.

ונכון, איומים בתביעות לשון הרע תמיד היו שם. הבלוג הזה קיבל אחד כזה לפני שנתיים-שלוש. גם ההיתוך הקר קיבל כמה כאלה. לשמחתי הם התפוגגו. אבל היה מדובר בחוויות מאוד לא נעימות, ודי מלחיצות. הכי לא כיף בעולם לשבת בבית קפה עם חברים ואז לקבל שיחת טלפון מפתיעה ממישהו שצורח עלייך בטירוף בגלל משהו אצלך בבלוג.

ויהיו שיאמרו "אם את יכולה להוכיח שדיברת אמת, אין לך מה לדאוג". אבל בחייאת, גם במידה ומישהו תובע אותך, ×–×” הרי פאקינג תיק שלא ייאמן בפוטנציה. עורכי דין. בלגנים. הטיעון ×”×–×” שווה בעיניי לטענה ש"אם אין לך מה להסתיר, אין לך מה לחשוש מהמאגר הביומטרי". אין לי מה להסתיר, ואני משתדלת לומר את האמת (ככל שזו ידועה לי) ולעשות זאת בתום לב. אבל עכשיו… רועדות לי הביצים מרוב פחד, ואני רועדת מכעס (ויש מבין חבריי שברגעים אלה ממש רועדים מקור בהפגנה ספונטנית בכיכר רבין).

ואין לי הרבה מה לעשות (מלבד להגיע להפגנה מחר, ולכל ההפגנות הבאות שיהיו פה עד לבחירות או ליום שבו החושך יירד עלינו סופית)
.
אבל הנה משהו קטן, וסמלי, שאני יכולה לעשות, ואשמח אם תצטרפו אליי. כי אם כבר משתיקים אותנו, אז לפחות שזה יבוא לידי ביטוי.

לכולכם סתמו הלילה את הפה.
לכולכם יש בבית מסקנטייפ.
לכולכם בטח יש גם מצלמה בטלפון.
ולכולכם יש בלוג, או פייסבוק, או טוויטר, או גוגלפלוס, או חשבון במומו הפרה.
אז תחליפו שם את התמונה שלכם למשהו שידגים באופן קצת יותר תואם-למציאות את מצבנו כיום.

mouthtapedshut

(ולסיום, טיפ קטן: שימו וזלין. כדי שלא יכאב. וכדי שלא תתלשו לעצמכם את השפתיים).

שני רגעים משמחים, אחד מבאס

יום שלישי, 30. אוגוסט 2011 - 21:44 | 2 תגובות »

על שני רגעים שגורמים לך לחייך לעצמך ולחשוב שהיי, דווקא יש פה אחלה אנשים, ורגע יומיומי ומעצבן אחד שמזכיר לך שיש גם לא מעט חארות.

- 1 –
אני באוטובוס. קו 29 בהרצליה. האוטובוס חצי עמוס. נערה מצביעה לי על מקום שהתפנה ומציעה לי לשבת.
לרגע אני טיפה נעלבת, ומשיבה שאני לא בהריון, אלא סתם שמנה.
היא עונה שיש אנשים שצריכים לשבת. אני עונה שאני לא צריכה לשבת, והיא משיבה שחינכו אותה לתת כבוד למבוגרים.
אני נחרדת עוד יותר ועונה לה שאני רק בת 36!
והיא מחייכת ועונה שזה עדיין תופס לקטע של "כבוד למבוגרים". השבתי לה שהיא מספיק נחמדה כדי שיגיע לה לשבת בכל מצב, ונשארתי לעמוד.
היה מפתיע.

- 2 –
אני ברכבת מהרצליה לתל אביב. יושבת מולי אישה מבוגרת שאוחזת בטאפרוור ובו עוגת שוקולד מקושטת בשלל סוכריות ועדשים.
החמאתי לה שהעוגה הזו נראית ממש כייפית, והיא חייכה והשיבה שיש לה היום יום הולדת 70, והציעה לי חתיכת עוגה.
היה טעים. איחלתי לה יום הולדת שמח.

- 3 -
ירדתי מהרכבת, והלכתי לתחנת האוטובוס. קו 16 העלה את הנוסע האחרון וסגר את הדלת באותו הרגע שהגעתי לתחנה.
כל התחינות והדפיקות על הדלת לא הועילו. נסע.
נותרתי עומדת ברחוב החשוך מול הצחנה המרכזית, כשיושב על המדרכה לצדי אפריקאי שיכור וצורח כל מיני דברים בגנות ישראל והיקום.
היה מבאס.