נכתב על-ידי שרון גפן ביום רביעי, 8 אוקטובר 2008 בשעה 19:19
תחילה, נפצח בגילוי נאות: מלבד העובדה שאני תומכת בעיר לכולנו ודב חנין, אני גם מעורבת במידה מסויימת* באתר הבלתי-מפלגתי "בוחרים בתל אביב-יפו" שמופעל ברובו על ידי נויף, שעושה שם עבודת קודש ומביא לינקים ומידע על כל מה שקורה במערכת הבחירות המעניינת למדי של תל אביב, ולא משנה מאיזו מפלגה.
והנה נתקלתי באתר TLVote - תל אביב הולכת להצביע (צילומסך), שמתיימר לעשות פחות או יותר את אותו הדבר, אבל הוא מעוצב הרבה יותר יפה מהאתר שאני סייעתי בהקמתו. אז כמובן שקודם כל קצת קינאתי, ואז קצת הסתקרנתי לדעת מיהם העומדים מאחורי המיזם היפה הזה שמתחרה בחברימשלי.
מי מפעיל את האתר? לא כתוב. בעמוד ה"אודות" (צילומסך) בו כתוב ש"הקמנו את האתר הזה, כמה אזרחים שרוצים להוציא את שכניהם וחבריהם מהאדישות." על הטקסט הנ"ל חתומים "צוות TLVote".
ובכל זאת מיהם האזרחים המעורבים האלה?
מה שאני אוהבת באיגוד האינטרנט הישראלי זה שהוא לא מאפשר רישום "פרטי" של דומיינים, ולכן ממש קל לגלות את זה.
והתוצאה, חברים יקרים, מסתתרת ברשומות ה-DNS (צילומסך) של האתר:
DNS Servers:
ns1.refreshing.co.il
ns2.refreshing.co.il
יאפ, ריפרשינג, חברת יחסי הציבור שמריצה את רון חולדאי לראשות העיריה היא זו שמספקת את שירותי ה-DNS של האתר הזה. מקריות? אולי.
כמו כן, מציין העו"ד של הבלוג שכנראה ממש משועמם בערב יומכיפור, שלאתר הזה, וגם לאתר של חולדאי יש מספרי זיהוי כמעט זהים בגוגל אנליטיקס. מקריות? אולי. אבל בהסתברות כל כך נמוכה שכואב לי הראש מלנסות לחשוב על מידת סבירותה.
אם כן, חברים יקרים, מדובר באתר "בלתי תלוי" לכאורה, של "אזרחים מעורבים" אנונימיים, שהם ככל הנראה חברת יחסי הציבור של רון חולדאי, ושסביר להניח שמטרתו העיקרית היא לשמש לצרכי SEO לתכנים "משלנו".
נכתב על-ידי שרון גפן ביום רביעי, 8 אוקטובר 2008 בשעה 13:49
אוקי. אז הדיונים בנושאי פיצה מהפוסט הקודם עשו אותי רעבה נורא, לפיצה, כמובן.
אז החלטתי ללכת לחפש פיצה. המקום ההגיוני לכאורה - ויטל. (בדרך נתקלתי בשכן ממורד רחוב החמוצים, ואמרתי לו שהולכת לחפש פיצה. הוא אמר שזוגתו המאממת תכף מגיעה והציע לקנות עגבניות מרוסקות ולהכין בזריזות פיצה לכולנו. אמרתי שבא לי פיצה של פיצריות. איזו שגיאה)
ויטל היה סגור. גם הסושי הזול בפלורנטין היה סגור.
ומכאן שלא נותר לי אלא לאכול פלאפל/שווארמה/חומוס.
אז הלכתי למקום ברירת המחדל שלי, שאין בו פיצה: סב קוץ מילגה
(שהוא אמנם צמחוני [טפו] וחריף, אבל ראוי לציין שהוא המקום היחידי שאני מוכנה לאכול בו קינואה).
ועל הלוח היה כתוב "פיצה פראטה" (שמשום מה החלטתי לקרוא לה פיצה פלצנטה)
מבצק הודי מעולה (ככה היה כתוב) ובתוכו רסק עגבניות, גבינה, בצל וכיו"ב
בשביל 20 שקל, ונסיון נואש לספק את תאוות הפיצה שלי, החלטתי שאני מוכנה להסתכן, והזמנתי את המנה המסתורית.
הגעתי הביתה, ופתחתי את האריזה (שכללה גם קופסה קטנה של יוגורט הודי)
החלטתי שכנראה שיש אלוהים, ושהוא שונא אותי. אישית.
ושתלאות הפיצה שלי מהשבוע האחרון הן כנראה עונש משמיים על כל חטאיי באשר הם.
ואז נזכרתי שזה אמור להיות בפנוכו:
ואכן, בפנוכו נמצאו דברים טובים רבים (אבל קצת יותר מדי בצל, ועם קצת כוסברה כדי שיהיה הודי לכאורה)
נכתב על-ידי שרון גפן ביום רביעי, 8 אוקטובר 2008 בשעה 10:18
אני חושבת שכל הקוראים כאן (למעט אנשים הלוקים בנפשם) יסכימו עימי שפיצה היא אוכל טעים למדי. עם זאת, ישנם מקרים קשים שבהם את מוצאת את עצמך בוהה במזון הניצב לפנייך ותוהה וואט דה פאק, כי הדבר שלפנייך אינו פיצה, ומי שחושב שזו פיצה חי בסרט קולינרי רע.
כמו כן, נציין גם שאחת הבעיות עם בלוגרים, היא שכשאת הולכת לאכול איתם, והמזון אינו ראוי בעינייך, הם נוטים להכריז "אני כבר רואה את הפוסט מתבשל". וכמובן שהם צודקים, כי גם הם בטח היו נוהגים כך.
אם כן, בימים האחרונים זה קרה פעמיים, ובשני המקרים זה קרה בנוכחות בלוגרים, ופיצות היו מעורבות בעניין (שזה מצחיק כי אני אוכלת פיצה לעתים רחוקות). שתי הפיצות היו כל כך רחוקות מהמקור האיטלקי, או אפילו מהגירסה המקובלת כאן, שראוי להמציא מעגל חדש בגיהנום הדנטאי עבור מי שהחליטו שזו פיצה שראוי להאכיל בה בני אדם.
הפיצה הראשונה היתה באשמת יהונתן, ומקורה ב"בודהה בורגרס". אין תמונות, שכן על הפיצה הזו נשבעתי בזמנו שלא אכתוב, מאחר שממילא אין לצפות לגדולות ונצורות במסעדה טבעונית שחושבת שבצק כוסמין מונבט ועליו פרוסות עגבניה, קוביות טופו מעושן, תירס, ואיזו אבקה מוזרה שכנראה נועדה לגרום לאנשים לחשוב שזו גבינה, אבל למעשה היתה לדעתי מוך פופיקים מיובש.
אבל אל תאמינו לי, ותקראו את התיאור שלהם (זהירות PDF!). אם נדמה לכם שזה טעים - אתם טועים, ואם נדמה לכם שזה איום ונורא - אתם צודקים וזה אפילו יותר גרוע מהתמונה שמצטיירת בראשכם.
אבל כאמור, העונש הזה קרה במסעדה טבעונית. אין סיבה לצפות לאיזו בשורה קולינרית מפתיעה (או אכילה) במקומות כאלה. לפחות שייק הפירות שלי היה נחמד, למרות שהיה ירוק ונתקעו לי עשבים בין השיניים.
הפיצה השניה היתה דווקא אשמתי, ובמקום שבדרך כלל המזון בו שפוי יחסית לרשתות בתי קפה מרושעות - סניף קפה קפה* בדיזינגוף סנטר, בו ישבתי אמש עם אביעד. לפי התפריט, "פיצה טוסקנה" אמורה היתה לכלול רוטב עגבניות, גבינה צהובה, זיתים, ובצל סגול.
במציאות זה נראה כך:
אכן, חברים יקרים, הדבר בו אתם בוהים שם למעלה, הוא מה שרשת קפה קפה קוראת לו "פיצה".
האיטלקי המצוי היה קורא לדבר הזה חילול הקודש, ובוודאי פונה לאו"ם או לפחות תובעאת ישראל.
העם היושב בציון קורא לדברים האלה במקרה הטוב "פוקאצ'ה", או אפילו סתם פקאצה.
אני קוראת לעלבון הזה גוש בצק נטול רוטב עגבניות, שעליו כמה פרוסות גבינה צהובה, ארבע פרוסות בצל, וכמה זיתים, שעלו לי 36 שקלים (מחיר בו הייתי יכולה לקבל שתי פרוסות פיצה טעימות בהרבה ב"עגבניה" הסמוך).
לפחות שייק הפירות שלי היה נחמד, למרות שלא היו בו עשביים ירוקות שנתקעו לי בין השיניים, אלא היה עשוי מפירות קפואים (שגם זה רע)
יום כיפור הוא יום בו אנו אמורים לבקש כפרה וסליחה מהמקום, ולא לסליחות בין אדם לחברו, ואני חוששת שקפה קפה נמצאו חייבים אל מול ספר החיים. אני מקווה שהם יצליחו לכפר על עוונותיהם איכשהו.
נכתב על-ידי שרון גפן ביום ראשון, 5 אוקטובר 2008 בשעה 17:12
ביום חמישי היה לי תור לרופא השיניים ולשיננית. היא ניקתה את כל הגועלנפש שם בפנים, ובשלב כלשהו אמרה:
"יש לך נקודת חן בתוך הפה"
"הא?"
"יש כזה לפעמים. תראי את זה לרופא השיניים כשתיכנסי אליו."
"אמאלה?"
"פעם הייתי נבהלתי כשהייתי רואה דברים כאלה וקוראת לו ישר. עכשיו כבר לא. העיקר שתראי לו, שיבדוק."
אז הראיתי את זה לרופא השיניים, ושאלתי ממתי יש נקודות חן בחלל הפה. לא נראה שהוא התרגש במיוחד מהעניין.
"זו לא נקודת חן. יכול להיות שזה איזה נים או משהו. לפעמים יכול להיות שזה איזה זיהום, או אולי אפילו גידול"
"גידול?!"
"יש סיכוי קלוש לזה"
"אני מעשנת. זה לא מגדיל את הסיכוי?"
"יכול להיות", השיב בשיוויון נפש.
"אז מה עושים? איזה רופא הולכים לראות בשביל משהו כזה?"
"אני אתן לך הפניה"
סיים לקדוח לי בפה ולדחוף לשם כל מיני דברים ממתכת, ורשם הפניה למומחה כלשהו לרפואת הפה שהוא אמר שהוא טוב.
בדרך לאוטו, צלצלתי לקבוע תור. הציעה שני בפברואר. שאלתי אם אין יותר מוקדם מזה. אמרה "אה, בעצם יש באמצע ינואר"
מה ינואר מה? היום השני באוקטובר!
(התאפקתי מלצרוח עליה שיש לי אולי-נים-אולי-זיהום-אולי-גידול בפה! למרות שממש רציתי)
"זה מה יש".
19 בינואר. נו, בוודאי.
בטח… אם אני אצטרך להסתכל בבפנוכו של הפה שלי בחיפוש אחר גידולים עד אמצע ינואר, לא זו בלבד שאני אשתגע, אלא גם אתם, כי הבלוג יהפוך לפוטובלוג ושמו בישראל יהיה "מיומנו של נמש אוראלי".
כמו ילדה טובה, חיפשתי בגוגל. והתברר לי מהמעט שקראתי בנדון שהסיבה העיקרית לכך שדברים כמו זה צצים בפה היא בכלל שאנשים נושכים את עצמם קצת, וכך או שיש שם איזה שטף דם, או שיורד להם צבע מסתימה מתכתית. ברוב המקרים, הדברים האלה נעלמים עם הזמן. יופי באמת. כאילו שזה עוזר לי להיות קצת פחות היסטרית כשכתוב שם שנקודות כאלה הן גם סממן של מלנומה בתוך הפה. נפלא. לא מספיק שמלנומה הרגה את אמא שלי?
רגע לפני שנרדמתי בהיתי בתמונות של סרטן הפה שגרמו לי לרצות להקיא ועשו לי חלומות רעים למרות שהם בכלל לא נראו כמו הנמש הקטן והבלתי מזיק שלי, שהוא אפילו כמעט חמוד.
בדיקה זריזה העלתה את העובדה שקופ"ח מכבי מחזיקה שני רופאים בלבד שמתמחים בתחום בריאות הפה - פרופ' ינואר2009 הממוקם בתל אביב, ועוד אחת בראשל"צ. הגעתי למסקנה שבמידה ודוקטור ראשלצ תהיה זמינה לפני 2009, הרי שאני מוכנה לנסוע לראשלצ הרחוקה.
כך או כך, ביליתי את סוף השבוע בהרהורים נוגים על חיי שהולכים בוודאי להסתיים בקרוב, ובבהייה עגמומית אל תוך חלל הפה של עצמי. בשלב כלשהו כבר לא זכרתי איך זה אמור להיראות בכלל ותהיתי האם אני הוזה או שזה נעלם או מה והרי לא ייתכן שזה נעלם כי זה בטח גידול או נים או ווטאבר. לא היה לי חשק לדבר עם אפאחד על כלום. אז סרגתי המון. ואז סרגתי עוד קצת, כדי להירגע מהסריגה.
הבוקר צלצלתי לדוקטור ראשלצ כדי לנסות לקבוע תור, ולהפתעתי הרבה, הפקידה הכריזה שאני יכולה להגיע אפילו היום.
שינסתי את מותניי ונסעתי לראשלצ. לשם שינוי, אפילו לא הלכתי לאיבוד.
סיפרתי לדוקטור ראשלצ מה הבעיה, והבעתי טרוניה על כך שאדון רופא שיניים זרק את המילה "גידול" בכזה שיוויון נפש והכניס אותי לסרטים במשך סופ"ש שלם.
"נו, זה כי לא מדובר בפה שלו"
בדקה, ולא מצאה שם כלום. נתנה לי מראה, על מנת שאראה לה את הנמש המאיים.
לא מצאנו. נעלם כלעומת שבא.
הציעה שאולי כולנו טיפשים שמתבלבלים בכיוונים, ובדקה בצד השני. אין.
והוא היה שם! השיננית אמרה! וגם הרופאשיניים!
לבסוף היא הכריזה שאין לי גידולים ואין שם נימים ואין שם כלום, ושהכל בסדר גמור.
"זה בטח היה כתם אמלגם (ראו למעלה). או אולי גרגר פרג"*.
סיפרתי לה קצת על הסרטים שהייתי בהם כל הסופ"ש, בין היתר הודות לאינטרנט שגם אמר שאולי זה זה בדיוק, והיא אמרה שהיא כבר מתחרפנת מאנשים כמוני שמחפשים את הסימפטומים של עצמם באינטרנט ומוצאים את הדברים הלא נכונים.
"קודם תקבלו דיאגנוזה כלשהי, ואז תחפשו ברשת", סיכמה את הדיון.
ואני אומרת: קודם תפסיקו להגיד לאנשים שאולי גרגר הפרג שדבוק שם בבפנוכו של הפה הוא גידול.
* לא ברור, אני שונאת פרג, והשיננית ראתה את זה *אחרי* שסיימה לקרצף לי את הפה
מודרני: להעלות את התמונות של זה לפליקר כדי שתוכלי לשים תמונה באיזה פורום.
וובשתיימאפסי: לבזבז חצי ערב על הכנת הוראות סריגה ולהעלות את זה לסקריבד, כדי שתוכלי לחלוק את זה עם הקהילה ב-Ravelry (שזה הפייסבוק של הסריגה ומאגר מטורף של דוגמאות ומשאבים).
אולטרא-מגה-חנוני: להקצות להוראות רשיון CC.
נקודות בונוס שמצדיקות היכחדות: לכתוב על זה בבלוג, ואז לשים לינק בטוויטר.
נכתב על-ידי שרון גפן ביום שני, 29 ספטמבר 2008 בשעה 1:02
יש שני דברים מעצבנים בתחום הפירות:
א. פירות הדר שמתברר שקליפתם עבה מגודל הפרי שבפנוכו.
ב. רימונים שיש להם יותר קליפה* מגרגרים
אני מאוד מחבבת פירות הדר, אבל אני ממשאוהבתרימונים. עם כל הכבוד ליורה ולחצבים וכל החרטא הזו, רימונים הם אחד הכייפים הגדולים ביותר שלי בבוא הסתיו.
הבעיה: ארוחת הערב שלי היתה אמורה להיות רימון שנראה גדול ועסיסי ואדום (עם יוגורט, שזה הכי שולתתת בעולם**), אלא שזה התברר לאכזבתי כמורכב בעיקר מסחוס, וכך מצאתי את עצמי אוכלת את הגרגרים בכפית (היוגורט נזנח מפאת הבאסה), תוך שאני מלקה את עצמי על בחירתי הקלוקלת.
חשוב לי להזכיר (בעיקר לעצמי) את הכלל החשוב ביותר בבחירת רימון: העובדה שהרימון אדום ויפה מבחוץ לא אומרת כלום על מה שיש בתוכו.
ואני, טיפשה שכמותי, שכחתי לבדוק את הרימון.
אלא שלכל בעיה יש פתרון, והדרך האפקטיבית ביותר לדעת האם הרימון ראוי לאכילה (או ליתר דיוק: לרכישה) היא להחזיק אותו ביד ולמעוך אותו באיזו נקודה. אתם רוצים להרגיש את הקווץ' של הגרעין המתפצפץ מתחת לקליפה. אם זה לא בא בקלות, החזירו את הרימון לערימה ונסו שנית עד שתמצאו רימון ראוי (או עד שהירקן מגרש אתכם כי הרסתם לו את כל הרימונים בערימה).
עוד משהו שכדאי לדעת: רימונים מחזיקים מעמד המון זמן. אתם בהחלט יכולים לקנות רימון, ולהשאיר אותו על השולחן במטבח אפילו במשך חודש, והוא רק יבשיל ויהפוך למתוק וטעים יותר (עם זאת, כדאי לציין שהוא יאבד מהויטמינים שלו).
נכתב על-ידי שרון גפן ביום שישי, 26 ספטמבר 2008 בשעה 9:09
נראה שהבלוג זוכה בימים האחרונים לכמות היסטרית של כניסות* עקב העובדה המצערת שאלפי אנשים עצלנים במיוחד מחפשים בגוגל אחר שנות טובות אותן יוכלו לשלוח במייל לחבריהם ומוקירי זכרם כדי להראות להם שאכפת להם. אכפת להם כל כך שהם לא מסוגלים להשקיע חמש דקות ביצירת משהו חדש ומקורי משל עצמם.
כי אני חוששת שאין עצוב יותר מכך שגוגל אימג'ס מציב תמונה מתוך הבלוג שלך במקום גבוה להחליא בתוצאות החיפוש אחר "שנה טובה"…
כך או כך, על מנת לספק לעצלנים האלה חומר עדכני לשנת תשס"ט הבאה עלינו לטובה (תמיד לטובה, כן?), החלטתי להקדים גם השנה, ולספק לכם גם השנה כרטיס שנה טובה איכוצי ומושקע אותו יוכלו לשלוח לכל הרוחות:
אז שתהיה לכולנו שנה טובה ומקורית, כן?
* לפי הפיירסטטס, אתמול הגיעו לכאן למעלה מ-1200 יוניקים (בד"כ יש לי 350 במקרה הטוב), וזה נראה ככה.
** אני יודעת שלא יפה לצחוק על עילגים ומטומטמים, אבל כוסאמק, היא זו שמצאה לנכון לזהם לי את הבלוג עם הטקסט מלא הפאתוס הזה.
נכתב על-ידי שרון גפן ביום חמישי, 25 ספטמבר 2008 בשעה 0:19
אני לא יודעת כמה מכם קוראים את The Daily WTF, שהוא בלוגיקי פופולרי להחריד ומוצלח למדי רוב הזמן שמתמקד בשלושה דברים: תמונות מצחיקות של הודעות שגיאה הזויות, חתיכות קוד דיספונקציונליות, וסיפורי זוועה מראיונות עבודה או מקומות עבודה קודמים.
בכל מקרה, שלחתי לשם לפני חודש בערך את הסיפור המשעשע שחלקתי עמכם כאן בזמנו על הבעיות שלי ברמה האישית, והנה מצאתי בקורא ה-RSS הקרוב לביתי את הסיפור שלי, וזו היתה גאווה גדולה ומשמחת עבור נערה צנועה שכמותי.
אמה מה? אחרי קריאת פיסקה או שתיים, שמתי לב שאני פשוט לא מזהה את הסיפור שלי, יען כי זה שוכתב למוות, והגראנד פינאלה שלי נמחקה כליל - במקום יציאה דרמטית ומעליבה כלפי המראיין, נשארנו כאן עם עלבון למרואיין ותגובה מאופקת!
(מצד שני, היום איחרתי בצורה מטורפת לראיון עבודה שזה בלתי נסלח. להגנתי ייאמר ש-15 דקות לפני שאיחרתי כבר התחלתי לנסות לתפוס בטלפון את המראיינת על מנת להודיע על האיחור הצפוי. לא שהצלחתי, ובכל זאת.)
נכתב על-ידי שרון גפן ביום רביעי, 24 ספטמבר 2008 בשעה 15:45
בעיר
עיר לכולנו מארגנים הפנינג ראש השנה ביום ו' הקרוב בגן מאיר. בואו בהמוניכם.
באינטרנט
פילי מבלוגרים.נט (שעבר מתיחת פנים יפה!) מארגן גם השנה את תחרות בחירת הבלוגים העצמאיים.
יש לכם שבוע לרשום את הבלוג שלכם (במידה והוא עדיין לא שם), ואחר כך כולכם מתבקשים להצביע בהמוניכם עבור ההיתוך הקר.
בעולם לא מושלם
ברק פיטוסי התותח קפץ לדואר, ולא זו בלבד שקנה סט של בולי התנתקות, אלא שאף הגדיל לעשות ויצר גירסה ריאליסטית קצת יותר לאותו בול פסטורלי ונחמד:
ואני תוהה האם אני אחת מאותם “עכברי רשת שחיים את חייהם מבלוג לבלוג”, או שמא אני מה”משוכנעים ששמש האינטרנט זורחת מישבנם”. אני בסך הכל בלוגרית קטנה (עם ישבן גדול). שראתה טרקבק, בדקה את מה שמצאה וכתבה על זה פוסט. ואני לא אוהבת שמעליבים אותי.
